The Longest Day
האם אי פעם ראיתם פרק שרציתם לראות אותו שוב ושוב? דוסון קריק אינה מסוג הסדרות שאתה יכול להצביע על פרק נפרד ולטעון שמדובר ביצירת מופת. כוחה של דוסון קריק נשען על עלילתה המתמשכת, לפיה הפרקים הגדולים באמת שלה הם אלו שמפוצצים בצורה מופתית את המתח העלילתי שנבנה לאורך העונה. זה היה פרק כזה. אולם הכותבים לא הסתפקו בכך, ניתן היה לייצר פרק סטנדרטי שהיה מייצר די דרמה ודי רגש כדי להיות מוכתר כפרק הטוב של העונה בין כה וכה. מי יודע, אולי אף אחד מפרקיה הגדולים של הסדרה. אבל לא, הכותבים החליטו להפשיל שרוולים ולהתגייס, בפעם האחרונה, לכתיבת יצירת מופת, שתתעלה מעל שאר העונה ולבדה תהפוך אותה לראויה. הסגנון הייחודי לבדו, אינו מה שהופך את הפרק ליצירת מופת. גם "Downtown Crossing" ו"Castaways" היו עוף זר בדוסון קריק. מספיק חריגים כדי להתבדל ולהתבלט. אך התבלטות לבדה, אינה סימן לאיכות, לעיתים היא אף סימן להתדרדרות וביזיון אדיר. מה שמבדיל ביניהם הוא הסיבה. "Decsions" היה מרגש להפליא גם ללא פריז, "Parental Discretion Advised" היה קורע לב אפילו ללא השריפה באייס האוס. כל אלו היו רק אלמנטים דרמטיים נוספים, עיטורים שקישטו את מה שהיה שם גם בלעדיהם, סיפור פשוט ומרגש. ההבדל הוא כמובן, שבעוד בפרקים האלו העיטור היה תוספת חיצונית, פה הוא היה פנימי, פה העיטור היה באופן שהפרק מספר את סיפורו. אך גם כאן הוא לא היה סתמי. סגנון הראשומון לא היה סתם דרך לייחד את הפרק, אלא דרך אידיאלית לספר סיפור שאין דרך אחת לספרו. אי אפשר ללכוד מנקודת מבט כללית, קל וחומר של דמות מסויימת, את הטראגיות וכאב הלב שהפרק הזה מהווה בשביל פייסי, ג'ואי ודוסון. כל אחד מהם נקרע באופן אישי ממשהו שונה, אם תכניס את עצמך לנעליו של כל אחד מהדמויות תכאב, ותכעס על מישהו אחר, על משהו אחר. והדבר הייחודי פה, שאין ממש נכון ולא נכון. הרי בהרבה פרקים ישנם פערים כאלו, אבל תמיד ידענו שישנה נקודה אחת נכונה יותר, שדרכה נכון להסתכל על הסיפור. אולם כאן הסיפור שונה. מי שכואב את כאבו של דוסון, יתקשה לראות את התמונה דרך עיניו של פייסי ואת הטראגיות שלו. מי שירחם על ג'ואי והמצב הבלתי אפשרי אליו נקלעה, יתקשה להזדהות עם זעמו של דוסון. הפרק ויתר מראש על המלאכה הבלתי אפשרית של הצגת הסיפור באופן אובייקטיבי. הוא פשוט הציג נקודות מבט אישיות ונתן לצופה לבחור מה הנקודה הנכונה בשבילו. האם אי פעם ראיתם פרק שרציתם לראות אותו שוב ושוב? דוסון קריק היא לא סתם סדרה בשבילי. היא מצליחה להשפיע עליי רגשית ברמות שאף סדרה לא מסוגלת. לרמות אלו מצליחים להגיע רק שני פרקים: "Decsions" ופרק זה. ישנם פרקים עצובים בדוסון קריק פרט לזה, ואגב לבכות, כבר אמרתי ש"The Dance" הוא פרק קשה, וגם "Parental Discretion Advised" לעולם לא ישאיר אותי אדיש. אבל הפרק הזה, הוא כואב יותר מכולם. אמרתי שהפרק הזה נותן לך לבחור, אז בחרתי. עוד מתחילת הסדרה בחרתי, וזאת הסיבה שאהבתי אותה. בחרתי בנקודת המבט של דוסון. וכן, אני יכול לראות למה זה קשה לפייסי, ואיך ג'ואי לא עושה זאת בזדון, אבל הכל מתערפל, הכל מתגמד אל מול הכאב החד והמהדהד של הסכין הנעוצה בגב. הסכין הזו שנועצת את המסמר האחרון בלבו המרוסק של דוסון, שכבר חשב שאכל את כל מרורים שאי פעם יאכל. דוסון שכל עולמו חרב עליו כשהוא מגלה שידידת הנפש שלו וחברו הטוב ביותר מנהלים רומן מאחורי גבו. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את הפרק. את הפעם הראשונה שראיתי את הסצנות הגאוניות בהם דוסון צופה ב"The Last Picture Show" בחדרו. בהתחלה זה היה נראה כמו צירוף מקרים טראגי. הסרט של הדייט הראשון, זה שמעולם לא סיימו לראות, עכשיו מגלה את סופו. סוף עצוב ומדכא שדוסון פספס. ההמשך היווה בשבילי הפתעה לא קטנה. הגילוי המוקדם של דוסון הצליח לעשות דבר מדהים. לקחת את הסצנה הזו ולהפוך אותה במיומנות על פניה. עכשיו זה לא צירוף מקרים טראגי, אלא מרירות וזעם עצור. אם היה רגע אחד בשבילו היה שווה כל הסגנון הזה, זה הרגע. אלמלא אותו סגנון, אי היה אפשר להעביר את שתי התחושות השונות לחלוטין בסצנה, תחושות שונות ונכונות כאחד. האם אי פעם ראיתם פרק שרציתם לראות אותו שוב ושוב? הפרק הציג נקודות מבט רבות, אך אל תטעו. זו עדיין העונה, והסדרה של ג'ואי. השורה מפיה שחזרה כוויסאובר לאורך כל הפרק, זמן המסך, והתמונה איתה נחתם הפרק, כולם הבהירו לנו למקרה שתהינו, על מי פה הפוקוס. אך אני עדיין בחרתי. התמונה שנחרטה בראשי היתה דווקא של דוסון. מוכה וחבול. שומע שנית כיצד ג'ואי מאשימה את יחסיהם הסבוכים שהיא עצמה סיבכה. מבולבל שוב. הנערה שפעם ערגה לו, זרקה אותו, ועכשיו הלכה אל חברו הטוב ביותר שאותה מעולם לא סבלה יתר על המידה. דוסון פקפק בעצמו בעונה הזו, ועכשיו הוא כבר מפקפק בכל מה שאי פעם הכיר, בכל מה שהאמין שנכון. והוא כבר יודע שזה אבוד. והוא יודע שכל מה שיעשה יידחה את הבלתי נמנע, או אפילו יחריף את המצב, אבל הוא לא יכול. הוא לא יכול להרים ידיים, לשבת בשקט ולצפות במציאות שהכיר מתפוררת לנגד עיניו מסביבו ללא מלחמה. מהצד הוא נראה כדון קישוט, נלחם בטחנות רוח, פאתטי מתמיד. אבל הניצוץ בעיניו מסרב להכבות, לפחות בינתיים. האם אי פעם ראיתם פרק שרציתם לראות אותו שוב ושוב? כן, וזה לא זה. זה היה יום שאף אחד לא רצה לחוות בשנית, וזה היה פרק שקשה לראות שוב ושוב בתדירות גבוהה, ובניגוד לפרקים רבים בעונות המאוחרות, זה לא היה בגלל רמתו הירודה, אלא דווקא בגלל איכותו. הפרק הזה כאילו שולח יד לליבך ומוחץ אותו ואף אחד לא אוהב לחוות זאת יותר מדי. זה פרק מיוחד במינו, הייתי יכול לכתוב הרבה יותר על המיומנות הגבוהה בה נעשה, על שילוב נקודות המבט, ועל האלגנטיות המאופקת בה בחר. אבל הכל הרי שאלה של נקודת מבט ולכן מבחינתי הפרק הזה הוא כמו ההתעוררות של גראמפס או השחרור מהכלא של מייק. הוא המאורע שמזניק פרץ חיים ורגשות בדוסון הישן שהכרנו, פרץ חזק ועמוק יותר משאי פעם הכרנו, וכשהוא נגמר, הוא הורג איתו את כל השאר, את דוסון הישן. כן, אלו הם רגעי הדמדומים האחרונים של דוסון, וזה הפרק האחרון שהוצג דרך דוסון, גם אם רק בחלקו, אבל לזכותו ייאמר שהוא נלחם, הוא נלחם עד הסוף, גם כשכבר לא היה על מה להלחם.
