../images/Emo42.gif
הייתי חולה בימים האחרונים... סחרחורות בלתי פוסקות, לא יכולתי לקום מהמיטה.. וכל כך רציתי שהיא תהיה שם. שלא תדבר, שלא תיגע, רק שתהיה שם, לראות את העיניים שלה מולי. אבל היא לא הייתה. ורק חברה שלי ישבה לידי, ואבא שדאג להתקשר כל שעה... ופתאום אמרתי לחברה שלי "את יודעת, זה תמיד היה ככה." היא לא הבינה למה התכוונתי.. "זה תמיד היה ככה. היא הייתה יושבת לידי כל היום, מלטפת, ומכסה, דואגת שאני אוכל משהו, ואבא היה חוזר בערב ומכין חביתה, ותה.. ומתקשר כל שעה." היא הביטה בי בשתיקה. לא ידעה מה לומר. גם אני שתקתי. חשבתי לעצמי, אבא נשאר. התה נשאר. החברים נשארו. אפילו השפעת באה לבקר פעם בכמה זמן. כל הדברים ה"רגילים". ואז חשבתי עוד קצת והגעתי למסקנה ששום דבר מהדברים האלו אינו "רגיל". כל דבר שיש לנו, כולל חיינו, הוא דבר זמני. וזה לא חדש, ידעתי את זה מזמן. אבל כל פעם אני מגיעה למסקנה הזאת מחדש.. וזה עושה לי רע. חוץ מזה, אתמול לאבא שלי היה יום הולדת.. אז הכנתי לו כרטיס ברכה.. אף פעם לא ידעתי מה לקנות לו.. תמיד אמא הייתה קונה משהו, ואומרת שזה גם ממני.. אולי היא הכירה אותו הכי טוב, ידעה מה הוא אוהב, מה משמח אותו, מה משעמם אותו.. אז הוא אבא שלי, ואני לא יודעת. נכון שזה נורא? אנחנו גרים באותו בית כבר 16 שנה, ואין לי מושג מי זה אבא שלי.. וגם לו אין מושג מי אני.. חוץ ממה שהוא יודע מהמורה שלי, מהיועצת שלי, מהפסיכו (לוגית) שהייתה לי. אז אני אסיים את ההודעה הזאת בקצת אופטימיות, ואגיד שהוא היה די שמח מהברכה, ואפילו הפגין קצת חיבה. אז אולי אני עומדת בפתחה של דרך חדשה... מי יודע? בטח לא אני.. יום טוב
הייתי חולה בימים האחרונים... סחרחורות בלתי פוסקות, לא יכולתי לקום מהמיטה.. וכל כך רציתי שהיא תהיה שם. שלא תדבר, שלא תיגע, רק שתהיה שם, לראות את העיניים שלה מולי. אבל היא לא הייתה. ורק חברה שלי ישבה לידי, ואבא שדאג להתקשר כל שעה... ופתאום אמרתי לחברה שלי "את יודעת, זה תמיד היה ככה." היא לא הבינה למה התכוונתי.. "זה תמיד היה ככה. היא הייתה יושבת לידי כל היום, מלטפת, ומכסה, דואגת שאני אוכל משהו, ואבא היה חוזר בערב ומכין חביתה, ותה.. ומתקשר כל שעה." היא הביטה בי בשתיקה. לא ידעה מה לומר. גם אני שתקתי. חשבתי לעצמי, אבא נשאר. התה נשאר. החברים נשארו. אפילו השפעת באה לבקר פעם בכמה זמן. כל הדברים ה"רגילים". ואז חשבתי עוד קצת והגעתי למסקנה ששום דבר מהדברים האלו אינו "רגיל". כל דבר שיש לנו, כולל חיינו, הוא דבר זמני. וזה לא חדש, ידעתי את זה מזמן. אבל כל פעם אני מגיעה למסקנה הזאת מחדש.. וזה עושה לי רע. חוץ מזה, אתמול לאבא שלי היה יום הולדת.. אז הכנתי לו כרטיס ברכה.. אף פעם לא ידעתי מה לקנות לו.. תמיד אמא הייתה קונה משהו, ואומרת שזה גם ממני.. אולי היא הכירה אותו הכי טוב, ידעה מה הוא אוהב, מה משמח אותו, מה משעמם אותו.. אז הוא אבא שלי, ואני לא יודעת. נכון שזה נורא? אנחנו גרים באותו בית כבר 16 שנה, ואין לי מושג מי זה אבא שלי.. וגם לו אין מושג מי אני.. חוץ ממה שהוא יודע מהמורה שלי, מהיועצת שלי, מהפסיכו (לוגית) שהייתה לי. אז אני אסיים את ההודעה הזאת בקצת אופטימיות, ואגיד שהוא היה די שמח מהברכה, ואפילו הפגין קצת חיבה. אז אולי אני עומדת בפתחה של דרך חדשה... מי יודע? בטח לא אני.. יום טוב
