תודה יקרה
ואכן את צודקת , באמת כאן אין מילת נחמה... לפני מספר דקות הם עלו , האב והבן הייתי במיטה, ביקשתי לי לנוח קמעה מהמחשבה מהעצב נכנסו "לך תן נשיקה לאמא" הוא אמר לו כאילו לא היה דבר זאת הגישה... ואני הפעם אחרי הרבה פעמים שהבלגתי לא מוכנה לא רוצה שיבוא יתן נשיקה עד הפעם הבאה... יודעת שללא שיחה מלב אל לב וקבלה שלו את הגבולות איני מוכנה עם כל הכאב לחזור לסדר היום עשרות פעמים הבלגתי הנחתי לו (אולי זאת הטעות) הגעתי למצב כדי שלא להגיע לעימות לא הערתי לו הנחתי לו לנפשו תמכתי והבנתי אבל לא יתכן שילד יגרום לאימו לשתוק לא להעיר בגלל שהיא חוששת מתגובתו לא יתכן שהוא באמצעות התפרצויות הזעם שלו ינווט את הבית הזה, יקבע את הכללים כמו שהוא רוצה אותם (לחיות בלילות ואנחנו שנהלך על נוצות כשהוא ישן בימים) הכי כואב בכל הסיפור הזה שהוא ילד מקסים עם נשמה ענקית הכי כואב שאיתי הוא מסתדר ואם אביו לא בדיוק שהוא לא רוצה לגור עם אביו כי אז הוא רחוק מחבריו ולכן גם הסכים לעלות הביתה - לא בגלל שבאמת הבין שחצה את הגבול אלה בגלל שלא רוצה להיות שם... כשאמרתי שאיני רוצה נשיקה , רוצה לדבר הוא לקח את התיק שארז ויצא מהבית הצצתי מהחלון הם נסעו ואני מתפרקת , בוכה אבל יודעת שחייבת הפעם להיות קשוחה להבהיר שהגבול הוא חד משמעי הסברתי לאביו שאני פגועה , מאוד פגועה ואת הפגיעה הזאת לא ניתן למחוק בנשיקה מוכנה לדבר , לנהל משא ומתן אבל לא מוכנה לעבור לסדר היום כאילו לא היה דבר כמו בכל הפעמים האחרות מקווה שידע להעביר לו את המסר (למרות שאיני מאמינה) כואבת זהו חברה יקרה אני הולכת לשים ראש על הכר הוא כבר מכיר הוא כבר יודע לספוג דמעותי
שלי הבוקר לבד שהיה לי עצוב
ההוא מאתמול שסגר ת'דלתות לא שוכנע כנראה להשאיר איזה חלון פתוח ודפקא הבוקר יש אחללה
בחוץ ת'שומע?????.. ויהודה שהבטיח
