חדשה בפורום

[רינת של יותם]

../images/Emo42.gifחדשה בפורום

שלום בנות יקרות, החלטתי לכתוב סופסוף אחרי כמה ימים של קריאה פוריה בלבד. שמי רינת וילדתי את יותם לפני חצי שנה כאן באריזונה, נסענו מטעם העבודה של בעלי כשהייתי באמצע חודש שמיני והלידה כאן היתה נפלאה: חדר פרטי מתחילת התהליך,הדרכת הנקה והמון אחיות מחייכות. אנחנו חוזרים בעוד כחודש לארץ ואשאר עם יותם בבית לאחר שנאמר לי כי אין משרות פנויות במקום עבודתי.אני די מרוצה מכך למרות שעדיף היה לי באיזה מקום לדעת שמחכה לי משהו כשארצה אבל זה מה יש. אני מניקה עדיין באופן מלא ומתכוונת להתחיל בעוד מספר ימים קצת מוצקים. רציתי לשתף אתכן במשהו שקצת מטריד אותי: לאחר הלידה עברתי תקופה של מספר שבועות של מצב רוח ירוד ביותר,אני מניחה שהרוב היה קשור להורמונים ובטח יש גם חלק לחוסר הנסיון של ההתחלה. אני מרגישה שבתק´ ההיא הדבר היחיד שעשיתי למען יותם היה להניק אותו. אני יודעת שזה המון אבל איך שהיתה מסתיימת ההנקה,בעלי או אמא שלי שהיתה כאן לקחו אותו ממני עד לפעם הבאה. לקח הרבה זמן עד שהתחלתי להרגיש אליו משהו ואני שואלת את עצמי לפעמים האם אני מצליחה לפצות כיום על התקופה השחורה והמעורפלת ההיא. היום אני מרגישה שהוא הדבר הנפלא ביותר שקרה עד כה בחיי ואני מאוהבת בו קשות ובכל זאת רציתי לשמוע גם מכן על תהליך ההקשרות שלכן לילדכן ואיך עברה ההתחלה מהבחינות שתיארתי. סופשבוע נפלא רינת

 

[zimes]

שלום רינת,

על התחלות של בנות את יכולה לקרוא במאמרים (בשורה האפורה למעלה), בקטגורית "סיפורי הנקה". לגבי "התחלת האהבה" לעומת "התחלת ההנקה" מה שאת עברת נשמע כמו דיכאון אחרי לידה, התופעה הרווחת והסודית. הטיפול והעזרה שקיבלת היו מצוינים, ואני לא רואה שום סיבה שתרגישי אשמה. גם אני, בהתחלה, כמעט רק הנקתי, את דולב. יותר מזה - היות והדס ניזונה מבקבוק (אחרי 9 ימים בפגיה, ואני כמעט לא הגעתי לשם), כל העולם יכול היה לעזור בהאכלה שלה, אז גם הטיפול שלי בילדים לא היה שווה. היה מצב של "דולב בן שלי, הדס בת שלו". לקח לי די הרבה זמן עד שהתחברתי להדס. לפחות חודש-חודשיים. אני חושבת שזו היסטוריה רחוקה. אין ספק שדברים כאלה נשארים בזכרון של הילד, אבל אני לא יכולה לחזור אחורה ולשנות את עצמי ואת הסובבים אותי, אני פשוט מסתכלת קדימה. ואני אמא של שני הילדים. ושניהם מקבלים ממני טיפול כמיטב יכולתי. ברוכה הבאה לפורום!

 

[natali_rh]

ברוכה הבאה../images/Emo24.gif

כודם כל ברוכה הבאה. גם לי יש תינוק בן חצי שנה שיונק ויש לי ילד בן שלוש שלא הנקתי. מצב הדיכאון שאת מתארת קרה לי אחרי הלידה הראשונה ואני משערת שזה חלק מההלם של להיות אמא ומתקפת ההורמונים בו זמנית. לקח לי זמן אבל התאהבתי בו ובסוד אני יגלה לך שכשהייתי בהריון עם השני לקראת הלידה נורא חששתי שאני לא יצליח לאהוב את התינוק החדש כמו את הבן הגדול שלי כי פשוט הרגשתי שהאהבה הזו ביננו כל כך גדולה. דווקא עם הבן השני שלי הכל זרם חלק והייתי הרבה יותר מוכנה נפשית והנסיון כמובן עוזר. אז בלי יסורי מצפון, אנחנו רק בני אדם ויש דברים שהם מעבר לשליטתנו. תהני מהיחד שלכם- כי הכף של ילד אחד לבד איתך הוא מיוחד.

 

[inbale]

ברוכה הבאה רינת ../images/Emo24.gif

אני לא הייתי נכנסת כאן להגדרות של דכאון לאחר לידה. לדכאון לאחר לידה ישנם מספר מאפיינים קלינים מסוימים ואנחנו בטח שלא נדבר על זה כאן. אני חושבת שמה שתיארת הוא תהליך שעובר על הרב המאוד אמהות. אני עברתי אותו בלידה הראשונה שלי עם עומרי וזכורה לי היטב התקופה שבה הרגשתי שרובץ מעל ראשי ענן אפור גדול של עייפות וייאוש...בסביבות גיל חודשיים כאשר הוא התחיל לחייך חשתי שינוי אדיר בתחושות כלפיו. לפני כמה חודשים פורסמה כתבה מדהימה בעיתון הורים וילדים בדיוק על הנקודה של מתי מתהווה אמא למעשה - מתברר שבניגוד לנורמה החברתית שאמא נוצרת ברגע הלידה ישנן הרבה מאוד אמהות שמתחילות לחוש כאמא רק בתקופה מאוחרת יותר ובשלבי התפתחות שונים של הילד!!! אני אישית כשקראתי את המאמר הזה היתי המומה והוא זכור לי היטב עד היום. אינ אשתדל לחפש אותו ברשת באתר שלהם ובמידה ולא אמצא אחפש בעיתונים שלי ואסרוק. אני חושבת שכדאי להיות מודעים לתחושות האילו ועד כמה הן נורמליות. אני מאוד שמחה שהבאת את הענין הזה לכאן לדיון פומבי. אנחנו כאן בדיוק בשביל זה. אשמח לראות אותך איתנו!!!

 

[תמRי]

אצלי זה דוקא קרה אחרי הלידה השניה

הרגשתי מדוכדכת תקופה מסוימת. לא הייתי בדכאון כי המשכתי לתפקד בבית ולאהוב את הבן הגדול אבל לגבי הקטנה היתה לי תחושה של - נו כבר תגדלי. היום אני אחרי כל זה (7.5 חודשים) אבל בגלל המשבר ההוא יש לי כל הזמן רגשות אשמה לגביה שאני לא משקיעה בה כמו שהשקעצי בו וכו´. אני "שמחה" לדעת שזו לא רק בעיה שהיתה לי

 

[ניריתי של יותם]

רינת היקרה ../images/Emo140.gif

קודם כל ברוכה הבאה! לגבי תחושתך, אני מאוד מזדהה אבל חייבת לציין שאת ממש ממש כבר פיצית את יותם. את לא הפקרת את הבן שלך! הבן שלך הובא אלייך להנקות. אז הוא חש אותך, חש את חום גופך, חש את ידייך החובקות את גופו ומקרבות אותו אלייך.. כי זה מה שאנחנו עושות בצורה מאוד אוטומטית ואינסטינקטיבית כשאנו מניקות. בין ההנקות הוא היה בידיים האוהבות של אבא ושל סבתא. הם טיפלו בו במסירות ובאהבה גדולה... וזה מאוד ברור לי למה להם היו יותר כוחות לעשות את זה ולך פחות. סוף הודעתך ממש נוטף אושר ואהבה אל יותם ואצל נשים רבות מאוד (ובינהן גם אני) ההתאהבות הזאת לא קורית בשניה שהוא יצא לאויר העולם. יופי שהצלחת להחזיר לעצמך את הכוחות והאנרגיות שאבדו. ועוד יותר יופי שאתם נהנים האחד מן השני.

 

[מיכלי של תומר]

העיקר שהיום את במקום אחר

עצם זה שאת יכולה לדבר על כך בצורה גלויה הוא משמעותי מאוד לדעתי כי אמא עם מודעות היא לדעתי אמא שכל הזמן רוצה להשתפר בשביל הילד שלה ואני בטוחה שבנך ירויח מכך הרבה. אני אמנם התחברתי לילד מהרגע הראשון אבל אחרי שבוע היו כמה ימים שהייתי חולה ואז גם אני בעיקר הנקתי ואימי ובעלי טיפלו בתומר. וגם אני הרגשתי על כך רגשות אשמה ואפילו העלתי כאן שאלה לדיון בפורום. כולן כתבו בתשובה שרגשות אשמה הם משהו שבא "biult in" עם האמהות וצריך לדעת לקחת זה בפרופורציה הנכונה. אבל זה קשה. צריך לזכור שאי אפשר להיות מושלמות למרות הרצון אבל השאיפה לעשות הכי טוב מוציאה מאיתנו הרבה מאוד וזה מה שחשוב. לפעמים כשאני צריכה קצת חיזוק אני מזכירה לעצמי שאני עדיי מניקה (7.5 חודשים) , עדיין עם תומר בבית ומקדישה לו המון וזה הרבה לעומת הרבה תינוקות אחרים. ובנוסף כאשר כותבים שלהנקה יש מחיר לפעמים מתכוונים גם לזה אבל כולנו כאן חושבות שיש לכך יותר יתרונות. תמשיכי להנות מיותם ותדעי שאת לא לבד.

 

[_גלית_]

רינת ../images/Emo24.gif...

התרגשתי לקרוא את הודעתך ושמחתי לשמוע שהיתה לך לידה נהדרת! לגבי החלק השני של הודעתך... נדמה לי שאין לך מה לדאוג לגבי השפעה של התקופה הקשה שעברת על יותם. לפי מה שאת מתארת הוא קיבל ממך כל כך הרבה בתקופה הזאת ונעזרת בצורה מוצלחת באנשים קרובים ואוהבים שסביבך, כך שאין סיבה לדאגה! עד כמה שידוע לי נשים רבות עוברות את מה שאת עברת ומרגישות כמוך לגבי הקשר עם התינוק, זה נורמאלי ונורא טוב שאת מדברת על זה ומבטאת את עצמך בלי לפחד או להתבייש, זה הדבר שהכי עוזר להתמודד עם זה! גם אני עברתי תקופות של דכדוך בגלל עייפות מאוד גדולה, קשיי הסתגלות לאמהות, התנגדות שלי לאובדן שליטה מסויים בחיי ובגופי (כן, כן, גם זה חלק מההנקה), ואת יודעת מה? אני עדיין עוברת תקופות כאלה גם היום (תומר בן 7 וחצי חודשים), אולי יותר בקטן, אבל זה עדיין כאן!! אני מאוד אהבתי את תומר מהשניה שהוא נולד, אבל האמת שמערכת יחסים אמיתית, מתגמלת, התחילה רק כשהוא היה בערך בן חודשיים וחצי והתחיל להגיב בצורה יותר מכוונת. זה לא פשוט... הם מגיעים משום מקום, חסרי הגנה ותלויים בנו לחלוטין, וטראח!! צריך להתאהב בהם! ואם זה לא קורה מיד, אז משהו כנראה לא בסדר! ובכן, לשמחתנו, בד"כ יש לנו את היכולת לתת להם כל מה שהם צריכים בשלב הזה, גם אם התחושות שלנו הן לא ממש מושלמות כמו שקיוינו. מאחלת לך חזרה מוצלחת לארץ והמשך אמהות והנקה מוצלחות ומהנות!

 

[נדיה ומשה]

התופעה שאת מתארת קיימת ונפוצה

אמנם זה לא דיכאון קליני אבל מצב רוח מאוד ירוד אחרי הלידה. החדשות הטובות הן שזה שכיח יותר אחרי לידה ראשונה. ונראה לי שאין לזה אח´´כ זכר או השפעה על יחסי אם-תינוק. אם כי כולם מנסים לעורר בך רגשות אשם כשמתארים את "הבונדינג" המיתולוגי חשוב שתדעי שהרבה פעמים שום דבר לא חלק. וזה לאו דווקא קשור ללידה קשה. חלק מזה הורמונים וחלק אף אחד לא יודע מה. אני רוצה להצדיע לך על שני דברים: שאת פותחת את השיחה על כך, ושהצלחת להניק. במצב כמו שאת מתארת הנקה כל כך חיונית אבל גם כל כך קשה...אז כל הכבוד.וברוכה הבאה! אישית, לא עברתי משהו כזה מיד אחרי לידה אבל היו לי תקופות לא קלות גם אחרי לידה ראשונה וגם אחרי שנייה. אין מה לעשות, לידה זו "מהפכה" רצינית. ולא כל גוף מגיב עליה נפלא.