Galadriel 3000
New member
נצל"ש פרק 9 בסיפורי
אחרי שכבר העליתי את כל העולם על עצבים עם הפרק הזה
הנה הוא- פרק 9 זינקתי על יואב ונשכתי אותו בדיוק במקום שאני ננשכתי. שיעבור גם הוא את מה שעברתי לפני תשע שנים, שיסבול את מה שאני סבלתי. ואז נהמתי את מה ששיננתי, שגם אני שמעתי לפני תשע שנים, לפני שאותו יצור שמט אותי. והדם של יואב טפטף בין שיניי, כל כך חמים, כל כך... אדום! עזבתי אותו וליקקתי את שפתי. זוגתו עמדה לידי, קפואה על מקומה בבהלה. לא יכולתי להשאיר אותה ללא פגע. לה מגיע עונש יותר גדול, לה מגיע... "מוות!" קרא הזאב בתוך ראשי, בעוד בן האנוש- חלש מכדי להתנגד, הסתכל באימה על מעשיי. קפצתי גם עליה, שרטתי אותה בכל ארבע כפותי- כל 20 הציפורניים שלי, וכל 30 ומשהו השיניים שלי עברו לאורכה ולרוחבה עד שהזאב שבי התעייף, וגבר עליו האדם. "זה מספיק!" הוא קרא בקול גדול- כמעט בקול רם, כשהוא ניער את הזאב ממעשיו. גופתה הייתה מונחת לרגלי, שותתת דם. עוד הרגשתי את דמה בפי, כשלפתע התרוממתי על רגליי ונהייתי שוב אדם. "ליקוי ירח" ידעתי. וכשראייתי התבהרה יכולתי לראות היטב את פניה של זו שכרגע רצחתי בדם קר. עיניה התכולות הביטו בי בתמיהה ופליאה, ואני לא התפלאתי כלל לראות את פניה המוכרות. חשדתי בה כבר הרבה זמן, ואף על פי כן, לא ציפיתי לעשות מעשה כזה; קיללתי את היצר הזאבי שלי בכל ליבי. אני מניחה שאין צורך להגיד, שזו היתה יעל. "מה עשיתי?" מלמל הזאב שבי. "רוצח!" קרא בן האנוש והזיל דמעה. עכשיו הייתי חייבת לברוח מהמקום לפני שמישהו יראה שאני כאן. לפני שיואב יתעורר... הירח הופיע שוב. ירדתי על ארבע ורצתי בכל כוחי הביתה. הגעתי עד דלת הכניסה לבית כשנזכרתי שאין ביכולתי לפתוח אותה, אז רבצתי על מפתן הדלת והלכתי לישון עד השחר של יום שבת שהעיר אותי משנתי. פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה בשקט בשקט. סגרתי אותה מאחורי והלכתי לחדר לי, שם קברתי את ראשי בכרית הפוך ובכיתי כמו ילדה קטנה, שחושבת שהצרות שלה יעלמו אם היא רק תלך לישון- שהיא תתעורר נטולת חטאים ודאגות. אבל ידעתי שזה לא יקרה, והרגשות האנושיים שלי לא נתנו לי מנוח. ביום ראשון בבוקר, הרגשתי כרגיל; התלבשתי, אכלתי וצחצחתי שיניים, ואז ירדתי לפינה, שם נהגתי להפגש עם יעל מידי בוקר וללכת משם לבית הספר. חיכיתי וחיכיתי, כעשר דקות, ויעל לא הגיעה. "לא יכול להיות שהיא מאחרת כל כך; הרי בדרך כלל היא מגיעה בדיוק בזמן!" חשבתי. ואז וזכרתי בכל מאורעות ליל יום שישי, והתחלתי לבכות, ולבכות, וכך הגעתי לבסוף לכיתה, בעיניים דומעות. "מה קרה? למה איחרת?" שאלה המורה בקולה המעצבן. "כלום, קמתי מאוחר," זרקתי. "טוב, תתישבי, ולהבא תגיעי בזמן, כן?!" קולה המעצבן של המורה ניקר לי את האוזניים. "כן." מלמלתי. חציתי את הכיתה והסתכלתי על יואב. הוא לא אמר כלום; הוא אף לא רמז לדבר... הוא רק הסתכל עליי במבט עצוב. התיישבתי וטמנתי את ראשי בשולחן. אמנם יואב לא יודע שהייתי אחראית למעשיי באותו ערב שישי מקולל, אבל אני יודעת, ורגשות האשמה אכלו בי כמו נמלים שמצאו עש מת. מכאן ואילך לא היתה דרך חזרה. הדברים לא יכלו לחזור להתנהל כפי שהם היו פעם. חיי, כמו שראיתי אותם אז, הגיעו לצומת דרכים; בצד ימין נמצאה האפרות המסוכנת יותר- האפשרות להודות בכל מול יואב- כלומר, להודות שרצחתי בדם קר את חברתי הטובה ביותר, להודות שהרסתי לו את החיים. בדרך הזו דגל הצד האנושי שבי, כי על אף חולשתו, הוא היה היצר האמיץ יותר, דוגל בנטיעה במקום והודיה בטעויות. אך בצד שמאל נמצאה האפשרות הפשוטה הרבה יותר, שהיא פשוט לברוח ולשכוח מהכל. במשעול הזה תמך הצד הזאבי שבי, כי הודיה בטעויות לא הייתה אחת ממעלותיו המעטות במילא. ברור שבמשעול האמצעי לא יכולתי ללכת, ושתי היצרים הבינו זאת היטב. פשוט לא יכולתי להמשיך כאילו כלום לא קרה- כאילו שאני לא יודעת בכלל מה עשיתי. הצד הזאבי שלי ניצח שוב גם בויכוח הזה, מפאת כוחו הרב. הוא התחזק מאוד, והצד האנושי שבי קטן עד שבקושי נשארה ממנו רק צורתי החיצונית ויכולת הדיבור שלי. בהפסקה התחמקתי מבית הספר דרך פרצה בגדר. חשבתי לברוח ליער שבקצה העיר. הלכתי בצעדים מהירים הביתה, תוך ניסוח הפתק שאני אכתוב. הגעתי הביתה, תלשתי דף מהמחברת וכתבתי עליו מכתב , ובו סיפרתי בקיצור נמרץ על כל מה שעשיתי. ארזתי בתיק בית הספר שלי את כל הפחיות עם הבשר הנא, ואת כל כדורי המירמאקס והמירמאקס פלוס. דחסתי לתוכו גם את לוח השנה שמראה את מצב הירח, ולקחתי את הארנק שלי, אבל לא לפני שרוקנתי לתוכו את כל חסכונותיי. "אני לא אשאר מספיק בבית הספר כדי לקבל תעודה." התמרמר בתוכי היצר האנושי. "צרות של בני אנוש..." רטן היצר הזאבי. "תמיד רק חושבים על ציונים, מסמכים, טפסים ומשכורות. ומה בקשר לחיים? אתם חושבים גם לחיות לפעמים, או רק להאדים מכעס כשצריך לשלם את החשבונות ולצווח בגיל כשמגיעה המשכורת החודשית?" "תרגע," אמר היצר האנושי הממוזער, "אנחנו רק בני ארבע עשרה וחצי!" הלכתי ברחוב. ידעתי את הדרך ליער, אבל רציתי קודם לעצור בחנות, לקנות כמה מצרכי מזון בסיסיים. נכנסתי למכולת, והרגשתי שכל העיניים ננעצות בי. "מה עושה ילדה בגילה מחוץ לבית ספר, עם תיק בית ספר, בשעה כזאת?" כן, זה בטח מה שהם שאלו את עצמם. אבל אני לא הענקתי להם את העונג שבלמצוא תשובה. קניתי כיכר לחם, כמה קופסאות שימורים, פותחן ובקבוק מים מינרליים של 2 ליטר (במבצע). שילמתי בחסכונותי והמשכתי בדרכי ליער. ~סוף פרק 9~
אחרי שכבר העליתי את כל העולם על עצבים עם הפרק הזה
