../images/Emo41.gif
יש הרבה משפחות שמנציחות. קוראות על שמם בניינים, ספריות, גנים. שהשם שלהם יישאר גם אחרי שהם עצמם כבר לא יהיו. שיהיה מי שיעבור במקרה, יסתכל על השלט ויקרא. כדי שיזכרו. אנחנו לא מנציחים. לא קראנו על שמו אף ספריה, לא עשינו עליו סרט נופלים שישדרו ביום הזכרון, לא בנינו אתר אינטרנט. אני אפילו לא יודעת אם יש עליו דף הנצחה באתר 'יזכור' של משרד הבטחון. אף פעם גם לא טרחתי להיכנס לשם ולבדוק. אנחנו עושים אזכרה פעם בשנה, נפגשים ביום הזכרון, ביום הולדת שלו לפעמים. המשפחה, החברים הקרובים, מי שבמילא זוכרים אותו כל יום. יושבים אצלנו בסלון ומדברים, גם עליו. לא רק. כבר לא בוכים. אפילו צוחקים. כי ככה הוא היה, מצחיק כזה, ילדותי, חמוד. לפעמים כשהם יושבים אצלנו ומתחילים לספר על איך שהוא היה בטירונות ובמסלול וכל זה, אני מתכנסת בתוך עצמי ושותקת, מנסה לדמיין אותו, איך הוא היה שם. לדמיין את הפנים שלו, את החיוך שלו, את צורת הדיבור. איך שהוא היה. כשהם מדברים עליו הם כאילו שוב חוזרים לאותה תקופה, לנוסטלגיה מבית הספר או הצבא..והחיים שלו נגמרו שם, הוא לא יוכל להסתכל אחורה ולחייך. עוד חודשיים ושבועיים אני אהיה בגילו. זה בכלל לא הגיוני...כי הוא גדול ממני ב-7 שנים. איך יכול להיות שכבר עבר כל כך הרבה זמן? והחיים לא ייעצרו כשאני אגיע לגיל שלו. ואני אעבור אותו בגיל. הלוואי שהזמן יעצור, אני לא יכולה לעבור אותו בגיל. זה פשוט לא יכול להיות. שמישהו יעצור את הזמן, אני לא יכולה להיות יותר גדולה ממנו! הוא בכלל אמור להיות בן 25. כמעט 26. זה פאקינג גדול. אני רואה אנשים בגיל שהוא אמור היה להיות, לא רק החברים שלו, וזה נראה לי כל כך מוזר. שגם הוא היה יכול להיות ככה. בשבילי הוא נשאר אח חייל, וזה בכלל מוזר, כי עכשיו גם אני חיילת, ואני גם בתוך המערכת הזאת. והמפקדת שלי מתחילה לרמוז לי על לצאת לקצונה (או שהיא מתה להיפטר ממני או שאני באמת לא יודעת מה עובר עליה..), בינתיים אני מדחיקה, את זה תמיד ידעתי לעשות די טוב. תמיד אני אומרת שאנשים פוחדים לשאול עליו. אבל כשכבר כן שואלים, אני זאת שמפחדת, להיכנס לפרטים. באמת לדבר על זה. למה זה צריך להיות כ"כ קשה, לדבר על זה? לא יודעת ממה אני מפחדת בכלל. אז תמיד כששואלים אני אומרת שהכל בסדר, כבר עבר הרבה זמן. זה כבר צריך להיות בסדר, לא? נגיד ש. כבר יודעים שאני לא מדברת על זה. ואם אני בוכה, אז זה גם לא קשור לזה. אני לא בוכה בגללו. אלה רק הדברים הקטנים ששוברים אותי. אולי אני פשוט לא רוצה לדבר על זה. כמו שאני לא רוצה להנציח. לא כזה חשוב לי. מי שלא הכיר אותו, לא יוכל להכיר אותו באמת רק אחרי שהוא מת. מי שהכיר אותו, יזכור אותו. אני מבינה את הצורך של משפחות להנציח. כנראה אצלנו זה לא חזק מספיק, לא יודעת למה. מספיק לי שאני זוכרת. לפעמים גם זה יותר מדי, והייתי מעדיפה לשכוח. רק לקצת. אפילו ליום. רק יום אחד בלעדיו, באמת בלעדיו. לא כשהוא מת והזכרון שלו כ"כ חי. רק קצת שקט.
יש הרבה משפחות שמנציחות. קוראות על שמם בניינים, ספריות, גנים. שהשם שלהם יישאר גם אחרי שהם עצמם כבר לא יהיו. שיהיה מי שיעבור במקרה, יסתכל על השלט ויקרא. כדי שיזכרו. אנחנו לא מנציחים. לא קראנו על שמו אף ספריה, לא עשינו עליו סרט נופלים שישדרו ביום הזכרון, לא בנינו אתר אינטרנט. אני אפילו לא יודעת אם יש עליו דף הנצחה באתר 'יזכור' של משרד הבטחון. אף פעם גם לא טרחתי להיכנס לשם ולבדוק. אנחנו עושים אזכרה פעם בשנה, נפגשים ביום הזכרון, ביום הולדת שלו לפעמים. המשפחה, החברים הקרובים, מי שבמילא זוכרים אותו כל יום. יושבים אצלנו בסלון ומדברים, גם עליו. לא רק. כבר לא בוכים. אפילו צוחקים. כי ככה הוא היה, מצחיק כזה, ילדותי, חמוד. לפעמים כשהם יושבים אצלנו ומתחילים לספר על איך שהוא היה בטירונות ובמסלול וכל זה, אני מתכנסת בתוך עצמי ושותקת, מנסה לדמיין אותו, איך הוא היה שם. לדמיין את הפנים שלו, את החיוך שלו, את צורת הדיבור. איך שהוא היה. כשהם מדברים עליו הם כאילו שוב חוזרים לאותה תקופה, לנוסטלגיה מבית הספר או הצבא..והחיים שלו נגמרו שם, הוא לא יוכל להסתכל אחורה ולחייך. עוד חודשיים ושבועיים אני אהיה בגילו. זה בכלל לא הגיוני...כי הוא גדול ממני ב-7 שנים. איך יכול להיות שכבר עבר כל כך הרבה זמן? והחיים לא ייעצרו כשאני אגיע לגיל שלו. ואני אעבור אותו בגיל. הלוואי שהזמן יעצור, אני לא יכולה לעבור אותו בגיל. זה פשוט לא יכול להיות. שמישהו יעצור את הזמן, אני לא יכולה להיות יותר גדולה ממנו! הוא בכלל אמור להיות בן 25. כמעט 26. זה פאקינג גדול. אני רואה אנשים בגיל שהוא אמור היה להיות, לא רק החברים שלו, וזה נראה לי כל כך מוזר. שגם הוא היה יכול להיות ככה. בשבילי הוא נשאר אח חייל, וזה בכלל מוזר, כי עכשיו גם אני חיילת, ואני גם בתוך המערכת הזאת. והמפקדת שלי מתחילה לרמוז לי על לצאת לקצונה (או שהיא מתה להיפטר ממני או שאני באמת לא יודעת מה עובר עליה..), בינתיים אני מדחיקה, את זה תמיד ידעתי לעשות די טוב. תמיד אני אומרת שאנשים פוחדים לשאול עליו. אבל כשכבר כן שואלים, אני זאת שמפחדת, להיכנס לפרטים. באמת לדבר על זה. למה זה צריך להיות כ"כ קשה, לדבר על זה? לא יודעת ממה אני מפחדת בכלל. אז תמיד כששואלים אני אומרת שהכל בסדר, כבר עבר הרבה זמן. זה כבר צריך להיות בסדר, לא? נגיד ש. כבר יודעים שאני לא מדברת על זה. ואם אני בוכה, אז זה גם לא קשור לזה. אני לא בוכה בגללו. אלה רק הדברים הקטנים ששוברים אותי. אולי אני פשוט לא רוצה לדבר על זה. כמו שאני לא רוצה להנציח. לא כזה חשוב לי. מי שלא הכיר אותו, לא יוכל להכיר אותו באמת רק אחרי שהוא מת. מי שהכיר אותו, יזכור אותו. אני מבינה את הצורך של משפחות להנציח. כנראה אצלנו זה לא חזק מספיק, לא יודעת למה. מספיק לי שאני זוכרת. לפעמים גם זה יותר מדי, והייתי מעדיפה לשכוח. רק לקצת. אפילו ליום. רק יום אחד בלעדיו, באמת בלעדיו. לא כשהוא מת והזכרון שלו כ"כ חי. רק קצת שקט.