ממשיכה את הסיפור

רון הסתובב ויצא בפתאומיות מחדר הבדיקה. האחות הסתכלה עלי במבט מבולבל ומשתהה והשתרכה אחריו החוצה. מה עושים? להתלבש ולקבוע תור חדש לרופא אחר? עוד פעם לעבור את ההמתנה המייגעת והמעיקה הזאת? אולי להמשיך לחכות לו פה עם החלוק הרתוח שלי? שמעתי מלמולים מאחורי הדלת. התאמצתי להקשיב, שמעתי כמה מילים אבל לא יכולתי לעשות שום קישור בינהם. שמעתי דלת נטרקת. עמדתי לרדת מכיסא הבדיקה ופתאום האחות חזרה פנימה בחזרה. הרופא מתנצל. הוא לא חש בטוב ויצא מהמרפאה. כל התורים להיום מבוטלים. את יכולה להתלבש. המזכירה תקבע לך תור חדש. איזה שפן. שפן היה ושפן נשאר. אף פעם הוא לא היה מסוגל להתמודד עם המציאות, לא אז כששלח אותי לעשות הפלה ולא היום כשחזרתי אליו כמו בומרנג והוא לא יודע איפה להחביא את עצמו. התלבשתי בחוסר רצון, כל כך רציתי לשים את הבדיקה הזאת מאחורי. אפילו כשהזבל הזה הוא זה שצריך לבדוק אותי ועם כל המבוכה שבעניין. סיימתי להתלבש ויצאתי למסדרון. במסדרון שררה מהומה. כל הבנות שהמתינו התדפקו על הדלפק של המזכירה וצעקו.החלטתי לברוח ולקבוע תור חדש בטלפון. ואז פתאום נפתחה הדלת. הוא חזר. הוא הסתכל בי ישר בעיניים, הידיים עדיין רעדו לו שהוא סימן לי לבוא לדבר איתו בצד...
 

הרמוניה

New member
לבוא לדבר איתו? לא לבוא??

אלפי מחשבות סותרות עברו בראשי בקצב של 120 ק"מ לשניה... נזכרתי בכל אותם טלפונים נואשים שעשיתי אליו אז- כשהייתי כל כך צעירה וכל כך תמימה ,ובמשבי הרוח הקפואים שהגיעו אלי מכיוונו בשילוב שתיקה רועימת כל המשפטים המוחצים-שאף פעם לא העזתי להגיד לו עלו במוחי ואיתם הרצון סוף סוף פעם אחת בחים להגיד את תשובת המחץ-ועוד בקול רם לעיני הנשים האחרות... ומנגד אותם מנגנונים מוכריםשל פיוס וכניעה-אלי אני צריכה אותו? אולי הוא יוכל לעזור לי?? להבין מה לא בסדר? להפנות למומחה שיקצר את התורים ויביא לילד הניכסף??
 

s h i r a 3 0

New member
../images/Emo105.gif מק../images/Emo78.gif כי רוצה לשמוע את

ההמשך, רק שאין לי מושג איך להמשיך אותו.
 
איזה יופי!!!

אני אצטרף בהזדמנות... אני דווקא טובה בכתיבה, אבל ד"ר רון הוציא לי את החשק... המניאק....
 

פּוֹנְג

New member
הנה נחה עלי הרוח (אם אין אני לי...)

ההמשך מכאן. מושיטה לו את היד עם הכוס מקווה שהוא לא יבחין ברעידות. הוא לוקח ממני את הכוס וגומע את המים. אני נותרתי צמאה. החמימות הנעימה שפשטה בי נסבה בי אומץ ותעוזה שלא הכרתי קודם. הבטתי בו בחודרנות כאילו הוא זה ששוכב על שולחן הצילום יכולתי להרגיש את גלגלי המוח שלו מסתובבים כוס שמן הוא היה צריך לשתות עכשיו על מנת להשתיק את החריקות, לא כוס מים, חייכתי לעצמי. הייתי מבסוטה מהבדיחה של עצמי ומכך שאני יכולה להתבדח במצב הזה. הוא עדיין שתק. "רצית לומר לי משהו?" אני מתחילה לאבד את הסבלנות שלי וגם מתחיל להיות לי קר בחלוק המסכן הזה. "כן", הוא מגמגם, "שבי בבקשה" "תודה, אני מעדיפה לעמוד", תפסה אותו התשובה שלי בשעה שהוא מתישב. הוא נמוך ואני גבוהה. שוב חייכתי לעצמי. השקט שהיה בחדר הרעיש עוד יותר אל מול הצעקות שעלו מחדר ההמתנה. "למה היא נכנסה? למה הוא לא מקבל יותר? איזו חוצפה! שיבואו רופא מחליף...!" "תראה", החלטתי לגאול אותו מיסוריו, "קח את עצמך בידים ולפחות תקבל את האחרות, הן לא צריכות לסבול מזה שאתה מה שאתה..." הוא הרים אלי את הראש באיטיות ויכולתי לראות את העייפות שלו בעיניו. כמעט והתחלתי לרחם עליו. אני חייבת לצאת מכאן. ומהר, חשבתי לעצמי. "בנוגע אלי" המשכתי לנווט את ה'שיחה' לכיוון הרצוי מבחינתי "תפעיל את קשריך וקסמיך ותדאג שיקבלו אותי עכשיו בתל השומר לבדיקה מידית, אני בדרך לשם". ויצאתי. פניתי את האחות ואמרתי לה שתגיד לבנות לא ללכת, הוא יקבל אותן עכשיו. היא שוב הייתה המומה. כשהסתובבתי ללכת הספקתי להציץ על דש הבגד שלה, ולקרוא את שמה. זו הייתה אישתו...
 

נרי כ

New member
פונג, קחי פיקוד

אני אצטרף כשמצב רוחי ישתפר. ואולי בשבוע הבא עוד בנות יתרמו טוויסטים מרהיבים לעלילה?
 

נרי כ

New member
והרי היא לא מטומטמת, אשתו

אולי זונה, אבל מטומטמת היא לא. ומיד אני רואה מין חיוך מתוח מסתמן אצלה, והיא שואלת אותי: "קרן? את קרן מהמקיף?". ואני, ששונאת כל מי שזכתה בכל מי שרציתי אי פעם, לא יכולה שלא להיות מוחמאת מזה שהיא יודעת מי אני ומהחרדה שבקולה. נראה שיש כאן בחדר אקסית מיתולוגית אחת, וזאת בטח לא האישה החוקית. זה רק גורם לי להיות עולצת ואסרטיבית יותר. אני מצמצמת מבט, כאילו כדי להזכר או למקד את הראייה, נועצת מבט בתגית השם שלה, כאילו לא שמתי לב קודם, ושואלת אותה: "דפנה? משונה להפגש, אבל נעים מאוד". היא כמובן מיד מתקנת אותי לדפנה במלרע, אבל לזה בדיוק כיוונתי, שלא תחשוב שאני יודעת איך קוראים לה. אנחנו שתינו מחייכות; היא חיוך נבוך שמחפש בור באדמה, לקבור את עצמו, ואני חיוך של ניצחון, שעדיין לא ברור על מה הוא מבוסס. ופתאום, בתוך הדינמיקונת הקבוצתית שנהייתה לנו שם, דפיקה בדלת. דפנה במלרע פותחת, והרי הוא שם, בעלי, שבא לבדוק מה קורה איתי. "הי, איתוש!", אני צוהלת לקראתו, כשבבטן מתחילה להסתמן לי היסטריה קטנה. "בוא תראה את מי פגשתי כאן!". ....
 
הדופק ממשיך להשתולל..

ידיי מתחילות להזיע,הברכיים מתחילות לרעוד ושפתי מתייבשות. הדבר היחיד שהצלחתי למלמל היה: רק רגע אקח לי כוס מיים... כמכורה לדיאט קולה וקפה ,מיים מגיעים לפי רק כשאני מצחצחת שיניים. ניגשתי לקולר ומזגתי ביד רוועדת מים לתוך כוס חד פעמית האחרונה שנמצאה בשרוול...( חשבתי לעצמי איזה מזל שיש כוס אחרת לא היייתי מרוויחה את חלון ההזדמנות הזה לייצב את הדופק). הפנתי אליו את גבי שלא יבחין ביד הרועדת. הכוס התמלאה עד הסוף ואפילו נשפכו מיים על הרצפה. הסתכלתי לצדדים לראות האם מישהו הבחין אך כולן היו עסוקות בלצרוח על המזכירה. ניגשתי אליו,הוא להפתעתי ,עמד שם עם היד על ידית הדלת...כאילו מחזיק אותה בכח לפני שיתחרט.. ובחן אותי כשצעדתי לכוונו. פתאום,חל של חום הציף את גופי וכל הכעס התחלף לתחושה מוזרה של חמימות. ניסיתי לפרשן את החמימות הזאת אך נותרתי ללא תשובה היות וה"דרך " אליו התקצרה. כל מה שיכולתי להוציא מפי באותו רגע היה : " רוצה קצת...?? "
 

bapi

New member
רק רציתי לומר...

שאני ממש במתח אז אני מחכה להמשך מצטערת שממני לא תבוא הישועה כי הכשרונות שלי נדדו לכיוונים קצת אחרים ולא לכתיבה. וכל הכבוד לכל הכותבות המוכשרות!
 

פּוֹנְג

New member
ככה אתן מזניחות את הסיפור שלנו?

מה עם הגיבורה מה עם עורכת הדין... אל תתנו להן לדעוך, אנחנו עוד צריכות לעשות להן קולולולו.
 

באאבו

New member
את מי כבר פגשת??

איתי שאל וצחקק... הצחקוק נעלם מיידית כשראה את ד"ר רון. "אה.. גינוקולוג - הכי מתאים שיש", פלט בעלי השנון. התגאתי בו באותו רגע, התגאתי בו שהוא שלי, טוב וחם ואוהב. כבר לא ממש הפריעה לי הכרס הקטנה שלו, השיער המדלדל, סימני הגיל של אדם בן 38 שעוד לא אבא... כולם עוד עומדים המומים. זה טוב, זה נותן לי זמן לעמוד מהצד. להסתכל להשוות בין מה שיכול היה להיות שלי, לבין מה ששלי ממש. להפתעתי הרבה, אני אוהבת את מה שאני רואה. ואז אני חושבת לעצמי שדפ-נה וד"ר רון, הנובורשים המלוקקים האלה כל כך רחוקים ממה שאני רוצה להיות היום. אמא. זהו. באותו רגע החלטתי שאין לי ולאיתי היקר שלי מה לעשות פה. גם לא להתפשפש בנוסטלגיה. אני דוקא רוצה להתקדם קדימה, והזמן שלי קצר.. הסתובבתי לקחת את התיק, לקרוא לאיתי ולעזוב את כל מה שהרעיד אותי כמה דקות קודם. ופתאום - על השולחן, נייר מכתבים של עו"ד עם שם מוכר, מישהי שפגשתי ממש כמה דקות קודם. המכתב היה כתוב בכתב יד קריא ועדין. לא הצלחתי לקרוא את כולו, אבל כמה משפטים קפצו לי לעין וצרמו כל כך. ממש צרבו. "חשבת שתוכל להתעלם ממני לנצח? - לא חשבת שאקבע תור, כמו כל אחת מהמטופלות שלך ואכנס להראות לך את מה שאתה מסרב לראות..."
 

אפרסקה

New member
הרגתן אותי בנות ../images/Emo6.gif

אמנם הייתי מאוד בעד השירשור הזה, אבל לצערי אין לי כרגע מוזה... מה שכן נורא הצחקתן אותי. אני אשתדל אולי בהמשך לתרום גם.
 

נרי כ

New member
גדול, באאבבו! סחתיין על קשירת כל

הקצוות! נראה מי מורידה את ההנחתה שבאאבו הרימה כל כך יפה.
 
ממשיכה ...

מה, גם לעורכת-דין שלי מונציה יש היסטוריה עם הרב-שגל הזה ?? היה יכול להיות מעניין אם דפ-נה היתה קוראת את המכתב... אמרתי לאיתי שיחכה לי בחוץ ושאני תכף מגיעה. עשיתי את עצמי מחטטת עוד בתיק, בדקתי שאף אחד לא נמצא וניגשתי במהירות לשולחן לקחת את המכתב. דפ-נה חזרה בדיוק בזמן. פניתי אליה בנונשלנטיות ואמרתי לה: מישהי השאירה את זה כאן לד"ר רון. זה נפל פה על הרצפה... השארתי אותה שם עם המכתב והלכתי. שתתפוצץ. עוד נצחון אחד קטן – שהדפ-נה הזאתי תדע מאיזה חומר עשוי בעלה. בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, לעבוד במחלקת הפוריות זה איזשהו סוג של "תיקון" בשבילה... וגם בשבילו... מצאתי את איתי בחוץ וירדנו שלובי זרועות למטה. לא יודעת על מה ולמה הרגשתי כל כך טוב. איתי חייך אליי בחזרה. האופטימיות פעפעה בי, מסתבר שלא לעוד הרבה זמן... החיוך שלי נמחק ביציאה הראשית, שם פגשתי את עורכת-הדין שלי ממררת בבכי...
 

פּוֹנְג

New member
ממשיכה

אמרתי לאיתי שימתין וניגשתי אליה. "סלחי לי שאני מתערבת" אמרתי לה בלחישה בעודי מתישבת על ידה על הגדר. "אך לא יכולתי שלא להבחין בך מקודם יוצאת מחדר הבדיקה, עם חיוך על הפנים, אני חייבת להוסיף, ועכשיו, את כאן ממררת בבכי, רק תגידי לי ואלך, אבל נראה לי שכדאי שתשמעי מה היה שם בפנים אחרי שיצאת..." היא הרימה אלי את המבט וחייכה שוב את החיוך שראיתי קודם כשהיא יצאה מהבדיקה, החיוך שמתחיל בזוית הימנית של הפה ונעצר באמצע. חצי חיוך שעכשיו הוא גם מסתמן כחיוך עצוב. "תודה לך" שמעתי את קולה בפעם הראשונה, "אני אגמור לבכות וכל מה שהיה שם יהיה מאחורי, אני לא מעוניינת לשמוע עוד." הייתה שתיקה שאותי מאד הביכה, כבר כל כך רציתי לספר לה על שותפות הגורל שלנו... "אני מודה לך על זה שעצרת ופנית אלי, זה מאד מחמם את הלב" היא הוסיפה.
 
למעלה