נרי כ

New member
../images/Emo32.gif שעת סיפור - הזמנה לשירשור

בעצה אחת עם אפרסקה, חשבתי על הערתי הטפשית בנושא הקוגלצנז של טוגנדרייך שיכולה להיות כותרת של סיפור קצר של אתגר קרת, ואז בעצם חשבתי שזו יכולה להיות כותרת של סיפור קצר שלנו, בשותף. אתן זוכרות את המשחק הזה שהיו כותבים משפט על נייר וכל אחד היה מקפל והבא היה ממשיך משם? אז הפורום אידיאלי לזה. אני אנסה להתחיל (כל היום חשבתי על סיטואציה רבת אפשרויות לפתיחה), ומי שרוצה תצטרף. הפוריות היא רק נקודת מוצא - סיפורי אהבה, חייזרים, קרבות אקדוחנים - כל גיוון יתקבל בברכה: "הפרוזדור הארוך והרחב - יחסית למוסד רפואי שהוקם אי שם בשנות החמישים המוקדמות - היה מלא בבנות, סליחה בנשים מתוחות. פה ושם העיז איזה גבר לנסות לדרוש את תורו לצילום קרסול שננקע במשחק כדורגל של שבת, אבל מיד כשההוא נזרק החוצה, חזר המסדרון לרשותן של הנשים. אחת דיברה בסלולרי, אחרת שיחקה סנייק, שלישית קראה ספר, עמוס עוז או משהו, ואחת סתם מוללה קצוות שיער. כולן זרקו מדי פעם מבטים לכיוון דלת אחת, אפורה במיוחד, שנותרה סגורה להכעיס. כשכולן התרגלו כבר למצב הציפיה הקבוע, נפתחה הדלת ואשה מבוגרת בעלת מבטא אנגלוסכסי שאלה בקול מתנחמד:...."
 

הופ2

New member
הצלחת להוציא אותי מהמחבוא../images/Emo8.gif

מאז ההפלה שהיתה לי בספטמבר, איבדתי את הכוח לכתוב אבל אני קוראת בפורום באופן קבוע ואין יום שעובר מבלי שאכנס לפחות 5 פעמים לפורום (לזה קוראים התמכרות לא?), אבל נרי הצלחת להוציא אותי ממקום המחבוא שלי ולגרום לי לכתוב - כל הכבוד. אז אני אנסה להמשיך את הסיפור: "מי בתור?". הבחורה שעמדה ליד הדלת, דרוכה לרגע בו הדלת תפתח ותוכל להיכנס, אמרה "אני" ונכנסה. היא היתה בחורה נאה ומטופחת, לבושה בחולצה לבנה מחוייטת ומכנס שחור מבריק צמוד ואלגנט, ניסיתי לתפור לה סיפור, יש לי נטייה כזו, "לתפור" לאנשים סיפור, לנחש מי הם ומה הם עושים ואיך החיים שלהם נראים, בעיקר שאני משועממת וממתינה כבר חצי שעה שיגיע תורי לפתוח את הרגליים ולשמוע כמה זקיקים גידלתי בשבוע האחרון. החלטתי שהיא עורכת דין צעירה בסביבות גיל ה- 30 ושהיא נפלה ממש במקרה לתור הזה, כאילו הוא לא מתאים לה בכלל. יש כאלה בנות במחלקת הפוריות שאני מסתכלת עליהן ואומרת שהן נראות לא שייכות לכאן, ומי כן בעצם שייכת? האם יש איזשהו מכנה משותף לכולנו כאן בתור? לפעמים נדמה לי כאילו ככה נראות נשים שלא מגיע להן להיות אמהות, אבל אני לא מצליחה למצוא מכנה משותף אחד ואני גם יודעת שזה משפט כל כך לא חכם ולא הוגןוסולחת לעצמי כי הוא יוצא ממני בדיוק ביום שנמאס לי כבר מכל הזריקות ושאתמול רבתי עם בעלי על איזו שטות, אה כן, וזה גם הטיפול השביעי שלי ואני לא ממש אופטימית, צריך לחפש היגיון בכל הסיפור הזה איכשהו.
 

פּוֹנְג

New member
עכשיו כשאני אחרי, אני יכולה להצטרף

עורכת הדין שלי והמבוגרת נעלמות מאחורי הדלת ובחדר ההמתנה חוזר המתח המקפיא להשתלט על החלל. אני ממשיכה להטליא את הסיפור שלי עליה. רואה אותה עכשיו בדמיוני מורידה את בגדי העו"ד שמיצגים את כל מה שהיא, לטובת החלוק הכחול. מצמרר אותי המעבר הזה, בעיקר מצמרר כי הוא תיכף יעבור עלי. מנסה להסתכל על הסיטואציה בעיניים של הרופא שהוא קודם כל גבר. גבר שרואה אישה לבושה ויודע שעוד מעט היא מרצונה החופשי תבוא אליו ערומה. אני מצליחה לראות את היתרון שיש בעליבותו של החלוק הכחול. כמו תמיד אני מפסיקה את המחשבות האלו כשהן רק מתחילות לצמוח, אחרת אני אשתגע. חוזרת לספר שמונח על ברכי, אך מרפרפת על השורות בלי יכולת להתרכז בהן. "האחיות שוסטר נכנסות להריון" זה הספר שאני קוראת, קצת ציני הייתי אומרת ודואגת שהכריכה החיצונית בה כתוב שם הספר לא תראה לעיני כל הנשים שישבות כאן סביבי. זה שאני דורכת לעצמי על היבלות זה לא אומר שאני צריכה לעשות את זה לאחרות. זה קצת כמו חיוך ההקלה שיש לעורכת הדין 'שלי' שיוצאת עכשיו מהבדיקה.
 

namshush11

New member
איזה יופי אתן כותבות... חובה להמשיך

אתן כותבות נפלא. סליחה שאני מורידה את הרמה אבל צריך לדחוף את העגלה הזאת קדימה... התור הולך ומתארך. מזל שהצלחתי לנער את עצמי מהמיטה כבר בשעה שש .הדרך לכאן בבוקר היא תמיד מלאת מתח. האם אגיע ראשונה? האם אני אמצא את החבורה הקבועה מחוץ לדלץ המרפאה, עומדות בתור ומחכות שהמנקה כבר תגיע ותפתח את הדלת. היום היא הגיעה ממש באיחור. כל אחת שהתקרבה עוררה ציפייה - אולי היא המנקה? אך לא. כולן היו מאותגרות פריון כמוני. מפתיע אותי לפעמים לראות את הבנות מתכנסות. כל אחת מחזיקה בסיפור שלה. אני מסתכלת עליהן ותוהה? שחלות פוליציסטיות? זרע חלש? בלתי מוסברת? גונל ? איקקלומין? הפריה? קשה לדעת. העייפות נראית על פניהן של כולן. גם ההתרגשות. מדהים איך אפשר לצפות כל פעם מחדש למרות שידעת כבר אינספור כשלונות. או, עורכת הדין יצאה. בגדיה מעט סתורים, פניה סמוקות.חיוך קל על שפתיה. האם הזקיקים שלה שמנמנים ויפים? הרירית עבה ומזמינה? כבר עברתי את זה כל כך הרבה פעמים עד שאני יודעת שכל זה לא משנה . גם הזקיקים המבטיחים ביותר יכולים להכזיב. המבוגרת שוב יוצאת. הבחורה שיושבת לידי קמה בזריזות. התיק שלה נופל וחפציה מתפזרים. אני מסתכלת במבוכה. תמיד מסקרן לראות מה מחזיקה אישה בתיק שלה. המבט שלי ננעץ ברצפה. אני לא מאמינה. האם גם האחרות רואות את מה שאני רואה??
 
מדהים, בא לי להמשיך

איזה יופי, סיפור מתח, אבל למה עורכת הדין הלכה.... אני רואה...את מה שכולנו רוצות לראות כבר הרבה זמן, היא מחזיקה את הסטיק הזה, הלבן הזה (אני תוהה אם הוא תמיד לבן) ועליו שני פסים כחולים, ואני שואלת את עצמי מה היא עושה פה. למרות הקנאה שמטריפה אותי באותם רגעים, אני מחליטה לעזור לה. היא מודה לי ובעודי חוזרת למושבי, עורכת הדין פונה אלי בשאלה: "אנחנו לא מכירות?". אני מרימה את מבטי, פנים יפות, מאופרות בקפידה, אמנם לא יפות במיוחד, אבל מקרינות מתיקות מסויימת. אני ישר עונה בחיוך: "לא??!!". והיא מתעקשת, אני מתחילה להיות בלחץ, לא בא לי עוד אחת שתדע שאני עוברת טיפולים, אולי היא מכירה את אחותי, אולי היא מהעבודה, ועכשיו כולם ידעו, אוי לא. "כן אנחנו מכירות, נפגשנו בטיול באיטליה, בונציה בעצם, את ובעלך המלצתם לנו על מסעדה טובה, זוכרת?". אני מדפדפת בזכרוני העייף, ונכון, אני זוכרת ששוחחתי עם בעלי אחר-כך, איזה זוג מוזר, היא צעירה ונאה, חייכנית ונמרצת והוא כזה חנון, לא אמר מילה. "כן, בטח שאני זוכרת". היא יותר מדי פתוחה בשבילי, היא מתחילה לספר לי איך הגיעה לכאן, שבינתיים התגרשה מהחנון, עכשיו בנסיון IVF שלישי. ואותי בעצם זה לא מעניין, לא בא לי לשמוע על IVF, מפחיד אותי קצת...אבל היא כזאת אופטימית שבסופו של דבר היא מדביקה אותי ואני מחייכת את החיוך הראשון היום...עכשיו תורי להכנס...
 

נרי כ

New member
פונג, יש עוד זמן ! אנחנו רק בצילום

"...האחות החייכנית (מה היא מחייכת? מה יש לחייך?) הכניסה אותי לחדר ההלבשה, בעצם כוך הלבשה זעיר, הגישה לי חלוק בד מורתח וביקשה ממני לחכות עד שיקראו לי. זאת שלפני עמדה להצטלם, או ליתר דיוק שכבה להצטלם. ואני, סגורה בכוך שלי, עדיין מוגנת למדי, יכולתי לשמוע כל מה שהלך שם. חלצתי נעליים, ושמעתי שלוקחים ממנה את השם ושם המשפחה. הורדתי חולצה ושמעתי שהיא שואלת משהו, אבל לא שמעתי מה. הורדתי את המכנסיים ושמעתי שהיא אומרת "איה!", אבל מיד כובשת אותו, וכשהתלבטתי עם החזיה (למה בעצם להוריד אותה? ומצד שני, חסר לי שזה יזיק לצילום ואצטרך עוד אחד) שמעתי את האחות והרנטגנולוגית אומרות לה שנכון שזה לא היה נורא. אני, עם החלוק הפתוח בתחת, התחתונים הכי סבירים שלי, גרביים וחזיה, מנסה להבין האם וכמה כואב להיא. ואז אני שומעת את הרופא אומר לה: "תנעלי ברכיים", וזאת נשמעת לי הוראה די משונה לצילום רחם. בתוך התא אני מקבלת מבעלי SMS: "בהצלחה אהובתי, תחייכי". ממש מצחיק. אני בחתונה לא הייתי פוטוגנית, אז עכשיו. אני שומעת את ההיא יורדת מהשולחן, בקלילות יחסית, ואת הרופא מבקש את המטופלת הבאה, ומהר פושטת תחתונים וגרביים וחזיה, ומניחה על הכסא. ובאמת תוך דקה נפתחת הדלת של כוך ההלבשה שלי, והאחות מזמנת אותי פנימה. אני נכנסת לאט, אין לי מה למהר, אבל פתאום אני לא מאמינה למראה עיניי, מי נמצא בחדר..."
 

כגפן

New member
זה לא יעול להיות ,

זה רון החבר שלי לשעבר מהתיכון, רון האוזנר . ידעתי שהוא יצליח בחיים יש לו את קור הרוח והאדישות שיש תכופות לאנשים שמגיעים רחוק, כן אותה אדישות בה הגיב כאשר בגיל 17 הכניס אותי להריון , אותו קור רוח בו שלח אותי כלאחר יד לעשות הפלה, איך שגלגל מסתובב לו מי ידע שמה שהיה עלי למעמסה בכיתה י"א יהפוך להיות תמצית כיסופי בגיל 32 . והרופא המצוחצח שעומד מולי הוא המנוול שבגללו הכל הסתבך , רון הסתובב לעברי ושאל...
 

פליאה 4

New member
זה טוב תמשיכו אין לי כישרון בכתיבה

אבל אני נענית מתחילת כתיבתו של הסיפור עוד בסוף תוציא ספר הסיפור שמאחורי הדלת
 

כגפן

New member
../images/Emo36.gifפונג תמיד אפשר לחזור אחורה

לא חייבים להמשיך מהמקום האפל אליו הובלתי.
 

נרי כ

New member
נו, מה עושים עכשיו?

זאת בטח לא התלבושת שבה התכוונתי לפגוש אותו. בכל הפעמים שחשבתי שאפגוש אותו זה היה בבגדים הכי מחמיאים לי, בעמידה הכי יציבה וגאה שאני יכולה לארגן, בבעלי המקסים, התומך, שאני בטוחה שאם הוא היה שם בגיל 17 זה היה נגמר אחרת. בטח לא בחלוק שפתוח מאחורה - - אני נזכרת שזה הדבר הכי דחוף לעשות: לכסות. אני תופסת את החלוק בשתי ידיים שלוחות אחורנית ומצליבה, על כל מקרה שלא יהיה. והדבר השני הכי דחוף זה לדפוק חיוך. את החיוך הנבוך והרחב שלי, שאיכשהו תמיד יוצא פתייני, אפילו בחלוקים מורתחים מעין זה. רון, כלומר ד"ר אסף, נראה מופתע אבל מצליח להיות מאורגן הרבה יותר ממני: טוב, הוא קיבל את רשימת המטופלות וחוץ מזה, לא קר לו עכשיו בתחת. הוא אומר לי: "היי", בצירה מתחת לה', תיכוניסטי מבוייש ומקסים. ואני עונה לו היי שמנסה לא להיות נחמד מדי. וד"ר אסף מבקש רגע מהאחות להודיע לבנות שבחוץ על כמה דקות הפסקה. היא יוצאת, ומשאירה אותנו לבד, אותו מביט בי ובחלוק שלי במבט בוחן, ואותי סופרת את הסומסומים ברצפת בית החולים. "אולי תשבי, רגע, נשמע מה קורה איתך?", הוא מציע, ומצביע על הדבר היחידי שאפשר לשבת עליו, המיטה המפחידה.
 

נרי כ

New member
כי לי תמיד יש את המשפט הנכון והמצמי

והמצמית רק בדרך הביתה.
 

פּוֹנְג

New member
רון התסובב לעברי ושאל...

את מוכנה ל.... וקפא. אני ברכתי באותו הרגע את יכולת ההתאוששות המהירה שתמיד איפיינה אותי, ואת קור הרוח שכנראה הצלחתי לאמץ לעצמי במהלך השנים בהם התרגלתי לפתוח את רגלי לצורך טיפולים ובדיקות שונות ומשונות מול רופאים, טכנאיים ועוד שאר ירקות בעלי מגוון גישות שונות ומשונות, מהרגישים ביותר ועד האטומים ביותר. ובמקום להמשיך ולהרוג את עצמי על זה שלא טרחתי לברר קודם מי הרופא, כמו שאני עושה בדרך כלל, העלתי מעמקי ביטני המשקשקת את הטון האדיש ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ואמרתי לו - אם לא תשתלט עכשיו על הרעד שיש לך בידים ותצא מההלם אני מסתובבת ויוצאת מכאן ויחד איתי אני דואגת באופן אישי שהקריירה המקצועית שלך הולכת לזבל. אין לי את כל הזמן שבעולם לתת לך להתאושש. אתה פה בשביל לעשות את העבודה שלך ולא בשביל להצטער על העבר. אז תעשה את זה עכשיו. רון היה עדיין קפוא, האחות שעמדה לצידו לא ידעה מאיפה זה בא לה. (אני יכולה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך... - אבל אני סקרנית לראות איך אתן תפתחו את זה)
 
למעלה