../images/Emo82.gifHome../images/Emo39.gif
פרק מעולה, מדהים, נהניתי מכל שנייה. לא אהבתי את העונה הזו, חוץ מכמה פרקים בודדים וכמה קטעים, היא עייפה אותי ונדמה שהיא נמשכה לנצח. אני הולכת לכתוב קטעים שהרשימו אותי במיוחד, והיו דיי הרבה. הפרק הקודם גם היה פרק מעולה, אבל אי אפשר להשוות בכלל לפרק הנפלא הזה. יש הרגשה שכבר עברנו עונה, שניצבים בפני משהו חדש לחלוטין, וזה נכון, אבל מצד שני, קונור עדיין נשאר כתזכורת חיה לכל העונה הקשה הזו. לכל הצדדים הכואבים, המיואשים, חסרי האונים. הוא לא יודע מה לעשות אחרי שעידן ג'סמין נגמר. הוא לבד, הוא חסר משפחה, מנסה לאחד משפחות אחרות כדי לאחות את כאבו שלו. אז בפרק הזה אנחנו, או אולי אני, נקרעת בין הדברים החדשים, המפתים, ה-shiny שיש ללילה להציע לגנג, לבין קונור המיואש, חסר התקווה והבודד. לילה בפרק הזה, הייתה נפלאה. כל שורה שיצאה מפיה נטפה ציניות, אדישות, בטחון עצמי של עורכת דין ב-W&H. לאורך כל הפרק, קונור עושה מעשים קטנים כדי לאחד משפחות, לסיים את סבלם של אחרים אם הוא אינו מסוגל, עד שהכל מתפוצץ בסצנה אחת. כשהסצנה התחילה הופתעתי קצת, ידעתי שהוא הולך לעשות משהו מטורף, אבל איכשהו זה נראה לי לא מטורף מספיק. אבל תחושה זו נעלמה עם כל שנייה שחלפה, ועם אחד מהדיאלוגים הכי עצובים ומעולים שראיתי עד כה. הגנג מתרשמת ממשרדי W&h, כל אחד בדרכו שלו. אני רק רוצה להזכיר את ווסלי, שמוטט את המדריך שלו והגיע מהר הישר ל-files &records, שראינו לפני כמה ימים בסטאר וורלד. הוא מחפש משהו, לילה מוצאת אותו, היא כבר ידעה שהוא יילך לשם. ווסלי מוציא מאחת המגירות את החוזה של לילה, לנגד עיניה, ומעלה אותו באש. You've suffered enough. I want you to find some peace. על פניה של לילה יש מן הבעת תודה, שמנסה להסתיר את עצמה, היא אומרת לו להביט במגירה, ושם נח לו, ללא פגע, החוזה שלה. אחרי הכל, הוא נצחי. ווסלי לא יודע מה לעשות עם עצמו, ולילה אומרת שזה אומר משהו שהוא ניסה. זו הייתה סצנה מעולה, ולא רק כי אני מכורה ללילה ולווסלי, הדיאלוגים... המשחק של שניהם... מדהים. אז אחרי שכל אחד מהגנג חוזר מהיור הפרטי שלו, הם מסכימים שלקבל את ההצעה יהיה הדבר החכם לעשות, ובכל זאת, פרד בשוק כשאנג'ל אומר לה שהוא כבר הסכים לעסקה. אחרי זמן קצר, כמה משפטים מהירים ובלתי מובנים על מישהו שהם לא חושפים את שמו, אנג'ל אומר שהוא צריך לראות את קונור, ויוצא מהבניין. פרד, ממלמלת לעצמה בבלבול אחריו, "מי זה קונור"? רואים את אנג'ל נוסע בלימוזינה בין שדות והרים, כדי להגיע לקונור, ואנחנו תוהים "למה הוא צריך לנסוע כל כך רחוק"? ותוהים מה הם יכלו לעשות עם קונור. לבסוף, המכונית חונה, אנג'ל מציץ מהשיחים, מהחושך, על בית ונשמעים קולות צחוק. אנחנו מקבלים תמונות מהבית, ורואים שם את קונור, המאושר, הבן עשרה הנורמלי ביותר, צוחק עם הוריו ועם אחיו. ועל פניו של אנג'ל יש כאב וייאוש עמוקים, אבל גם השלמה שקטה שכמעט גרמה לי לבכות, עם העובדה שקונור לא מכיר אותו, לא יהיה קרוב אליו, אך הוא יהיה מאושר. הוא יהיה רגיל, הוא ילמד, יצחק, יתעצבן, יישבר לו הלב, כמו כל בן עשרה רגיל, וזה כל מה שאנג'ל אי פעם רצה בשבילו. שיהיה רגיל, ושתהיה לו משפחה. ובית. וכך נגמר לו הפרק, כך נגמרת לה העונה. עם ציפיות והתרגשויות לקראת עונה חדשה ותקופה חדשה, מול הכאב וההשלמה שאיתם אנג'ל ואנחנו צריכים להתמודד, ולהמשיך לשרוד. משהו שהכה בי רק עכשיו, העונה נגמרת לה בסעודה מאושרת, צוחקת, שבה כביכול הכל בסדר אך מתחת לפני השטח הוא לא. כך גם מתחילה העונה, אם אתם זוכרים, בסעודה המאושרת של כולם, שהתבררה כחלום של אנג'ל שהיה בים. שתי הסצנות, הפתיחה והסיום, בנויות על אותו עיקרון שכבר הזכרתי. הם מאושרות, צוחקים בהם, הכל בסדר, אך הכל לא בסדר, הכל לא אמור להיות כמו שהוא, ובשני המקרים זה כואב עד לעצם. אבל בפרק הזה במיוחד. מיה.
