מצטרפת לקיטורים.. וגם אצלי זה
הקיטור הראשון..
אני "רק" בשבוע 37 (+3 אבל מי סופר
).. כבר מעכשיו בכל פעם שאני בתמימותי מתקשרת "סתם" אני ממש "מאכזבת" אנשים.. כולם חושבים שאני הולכת להודיע שהנה, אני בדרך לבית חולים ושיתכוננו, ולא שחלילה התקשרתי רק כדי לשמוע מה קורה. אם זה ככה מעכשיו, מה עוד מחכה לי?? ולי דוקא די קשה, די מיציתי. אני רוצה אותה בחוץ, ורצוי עוד השבוע. אני מפנטזת על לילה מלא שינה (מוכנה להסתפק ב 6 שעות שינה) וזה נראה לי חלום רחוק מאוד מאוד..
קשה לי להתהפך, קשה לי לקום מהמיטה, יש לי פיפי כל הזמן, יש לי צרבות נוראיות בערב, הנעליים כבר לא עולות עלי מרב בצקות ובכלל.. אני פשוט מתה לראות אותה כבר...
אני גם מרגישה שצפוף לה אצלי, בכל תנוחה היא בועטת בי כי לא נוח לה ולא נעים לי ממנה. והכי חשוב, אני כבר לא רועדת מהמחשבה שתצא מתוכי בונבונת ששוקלת כבר 2800
. הלידה כבר לא כל כך מפחידה אותי כמו פעם. הזמן עושה את שלו, ונראה לי שאני מוכנה סופית ללדת (עכשיו, ולא בשבוע 40!!). נו קטנטונת שלי, אולי תצאי כבר?? מבטיחה שיהיה לך טוב בחוץ, אני ואבא מחכים לך
.