ערוץ האופנה
New member
../images/Emo41.gif ראלי סוכות ../images/Emo41.gif
מסע שהיה כך היה... מסע מעולם אחר פרסמו: "פעם ראשונה בישראל: 400 ק"מ מפארק אשכול לאילת בנסיעה רצופה" החלטנו, נרשמנו, יצאנו. הגענו ערב לפני, התארגנות, מתח וערמות של טסטוסטרון באוויר. תדריך לוחמים, חלוקת צירים ולאחר התארגנויות מהירות פרשנו בערך בשעה 2:00 לשינה. השכמנו אחרי 3 שעות כשההתארגנות הייתה בצל חשכת טרום אשמורת הבוקר. לפתע ובעודנו מתארגנים פילחה קריאה חנוקה את האוויר: "צוות 26, אתם מזנקים עוד 4 דקות"... מוכנים או לא, דחפנו כריך לגרון, קפצנו על האופנועים ושעטנו לקו הזינוק. שחרור טפסים ורעם מנועים. פתחנו בדהירה מהירה מזרחה אל מול השמש העולה, בעודה אדמדמה. ערפילי הבוקר התערבבו עם אבק הדרך והאדרנלין כבר הציף את כל הגוף. לאחר פרק שבילים מהיר, אין כמו התעמלות בוקר קצרה בדיונות של צפון שמורות חולות חלוצה. ואחרי אימון הבוקר חצינו את כביש ב"ש משאבים. תחת הגשר בכביש, הבנו שאי שם בשמורה, עקב תקשורת לקויה, אבד אחד מחברי הצוות, אשר בהמשך התברר כי פנה לנ"צ הבא מאחר וחשב שכך בדיוק עשינו, לפניו. איבדנו כחצי שעה יקרה של חיפושים, טלפונים, הודעות ואכילת ציפורניים. הטעות נפטרה. המשכנו מזרחה, תוך איסוף עיקש של נ"צ נחשקים, לכיוון הרי דימונה. השמש העולה כבר הפסיקה להיות רומנטית והפכה טורדנית, משהו. לכן, טוב היה להתחיל להדרים לתדלוק הראשון במזבלת דימונה (תגידו מטאפורה? מסכים). על בטן מלאה (של האופנוע) המשכנו בכיוון צפון מזרח בערוץ נחל דימונה המדהים, אל מדבר יהודה, המשכנו מזרחה וירדנו את מעלה עזגד אלי מישור עמיעז. הדרמנו עד אזור צומת הערבה, שם פנינו לכיוון עין תמר ונכנסנו, איך לא, לנחל אמציהו המטריף. ואם בשורש אטרף עסקינן, הרי שאמציהו לא ראה, לדעתי, מזה זמן רב, גופים מוטורים שועטים בו בכזו מהירות. הנחל בעל קרקע טובה, פניות קהות ומהירות אך עם זאת מדהים ביופיו המיוחד. הנתון האחרון מאט, בשגרה, את המטיילים כדי שיוכלו לגמוע מיופיו. אך הפעם, מה אומר לכם, הייתי בטוח בשלב מסוים של הריצה בנחל שהצל הכבד שמלווה אותי, תוך קפיצה תזזיתית בין הסלעים שלצידי אינו אחר מאשר צלו של המסוק מיורו-ספורט... סיימנו את הנחל בעין חצבה, תדלוק שני וכבר 170 ק"מ מאחורנו. אחרי תדלוק האופנועים מילאנו נאדנו מים והמשכנו בשמורת מכתשים עין יהב לכיוון הנקרות. בדרך אנו כבר רואים שלדות רכבים ופגרי אופנועים עדיין נושאים בגאווה את מדבקות הראלי ואנו מבינים שהרכיבה חייבת להימשך תוך משנה זהירות וערנות לדרך ולכלים. לא כל הדרכים היו מהירות. חלקן היו בשטחים איטיים ומסולעים והמחיר נגבה בהתאם. חצינו את הנקרות והמשכנו דרומה דרך שמורת מצוק הצינים ודרך הבשמים לנחל עשוש המהמם. כבר בכניסה לנחל גילינו את הנ"צ החמקמק, אשר לפי ה- GPS היה אמור להיות 200 מ´ בהמשך, נתון אשר הסביר את המהומה של הרכבים באזור. מאוחר יותר, הבנתי מנהגי רכבים, שטעו וגם עלו את מעלה עשוש, כי הבחינו במעלה במספר אופנועים מרוחים... לא נחמד. חזרה לנחל עשוש. סיימנו את הנחל, הדרמנו תוך חציית הפארן (הנחל הרחב במדינה) עד חציית הכביש המחבר בין צ. מנוחה לצ. ציחור, שם תדלקנו פעם נוספת והפעם, 260 ק"מ מאחורנו. רכיבה מהירה דרומה באחד מצירי נחל חמדה אל נחל חיון היפהפה. בעיצומה של הרכיבה ולאחר מעבר ראש גבעה, נגלה לעיני שדה של כתמים ירוקים נעים, מימין ומשמאל בתוך מרחבים לבנים. בהתקרבי התחוור לי שמדובר בעשרות חיילים המצויים בעיצומו של אימון. נזכרתי שאנחנו סה"כ באמצע השבוע והבנתי שמדובר באימון חי"ר. המראה היה כה מרשים שהחלטתי לפרוק קריאת שחרור ע"י הנפת הגלגל הקדמי אל על תוך פילוח החטיבה. הספקתי להבחין (מבלי לשמוע) בקריאות שמחה ושאגות הלל, אשר לבטח זכו לריסון מהיר מצד המפקדים בשטח, אך כל זאת היה שווה ולו לרגע אחד של אושר וחיוך על פני החיילים המיוזעים (אחוות קסדות). חצינו את כביש הערבה מערבה והמשכנו בשבילי טנקים עתירי פודרה ב שעטה דרומה. שמורת צוקי שיירות ליוותה אותנו עד יטבתה, מבלי לוותר על ירידת מעלה גרופית/קטורה הידוע. ירדנו לאור מבזקי המצלמות הצמאות לדם והמשכנו בדרכנו. ביטבתה החלטנו לא לבזבז זמן יקר והמשכנו ללא תדלוק נוסף וללא שוקו אל היעד הנכסף. חצינו את החי בר ובשמורת יטבתה אנו ממשיכים תוך עקיפת צוותים שכבר מראים סימני עייפות. מדהים, כמה חולשת האחרים הגבירה את תאבוננו. אנו ממשיכים במלוא האון והמטרה נראית קרובה מאי פעם. אנו שועטים במהירות תלת ספרתית על ציר הנפט וה- GPS מורה על 20 ק"מ מהסיום, עדכנתי את עמיתי בנתון ושאגות שמחה בוקעות מפתחי האוורור שבקסדות. נ"צ אחרון, מונח לו על אבן דרך משמאל ואנו חותכים לנקודת הסיום, המצויה תחת כביש הערבה בסמוך לקיבוץ אילות. על קו הסיום. איזו מתיקות, איזו הקלה, עשינו זאת. איפה המעריצות? איפה העיתונאים? כלום. תחושת ריקנות מציפה אותנו לרגע, אך במהרה אנו מתעשתים ומבינים שלא מעט צוותים פרשו, אחרים עדיין בשטח בהם גם אופנוענים שטרם הגיעו. תוך השתנת רווחה, אנו מעקלים את גודל המסע שעבר ללא תקלות. אנחנו עדיין לא מרגישים בכלל את העייפות, היבלות, השפשופים, הצריבות, הרעב............. מה אומר ומה אוסיף - ניצחון האדם. נ.ב. לא שזו הייתה המטרה, אך בטקס הסיום שנערך היום בבוקר, היה נחמד לדעת שסיימנו במקום השמיני.
מסע שהיה כך היה... מסע מעולם אחר פרסמו: "פעם ראשונה בישראל: 400 ק"מ מפארק אשכול לאילת בנסיעה רצופה" החלטנו, נרשמנו, יצאנו. הגענו ערב לפני, התארגנות, מתח וערמות של טסטוסטרון באוויר. תדריך לוחמים, חלוקת צירים ולאחר התארגנויות מהירות פרשנו בערך בשעה 2:00 לשינה. השכמנו אחרי 3 שעות כשההתארגנות הייתה בצל חשכת טרום אשמורת הבוקר. לפתע ובעודנו מתארגנים פילחה קריאה חנוקה את האוויר: "צוות 26, אתם מזנקים עוד 4 דקות"... מוכנים או לא, דחפנו כריך לגרון, קפצנו על האופנועים ושעטנו לקו הזינוק. שחרור טפסים ורעם מנועים. פתחנו בדהירה מהירה מזרחה אל מול השמש העולה, בעודה אדמדמה. ערפילי הבוקר התערבבו עם אבק הדרך והאדרנלין כבר הציף את כל הגוף. לאחר פרק שבילים מהיר, אין כמו התעמלות בוקר קצרה בדיונות של צפון שמורות חולות חלוצה. ואחרי אימון הבוקר חצינו את כביש ב"ש משאבים. תחת הגשר בכביש, הבנו שאי שם בשמורה, עקב תקשורת לקויה, אבד אחד מחברי הצוות, אשר בהמשך התברר כי פנה לנ"צ הבא מאחר וחשב שכך בדיוק עשינו, לפניו. איבדנו כחצי שעה יקרה של חיפושים, טלפונים, הודעות ואכילת ציפורניים. הטעות נפטרה. המשכנו מזרחה, תוך איסוף עיקש של נ"צ נחשקים, לכיוון הרי דימונה. השמש העולה כבר הפסיקה להיות רומנטית והפכה טורדנית, משהו. לכן, טוב היה להתחיל להדרים לתדלוק הראשון במזבלת דימונה (תגידו מטאפורה? מסכים). על בטן מלאה (של האופנוע) המשכנו בכיוון צפון מזרח בערוץ נחל דימונה המדהים, אל מדבר יהודה, המשכנו מזרחה וירדנו את מעלה עזגד אלי מישור עמיעז. הדרמנו עד אזור צומת הערבה, שם פנינו לכיוון עין תמר ונכנסנו, איך לא, לנחל אמציהו המטריף. ואם בשורש אטרף עסקינן, הרי שאמציהו לא ראה, לדעתי, מזה זמן רב, גופים מוטורים שועטים בו בכזו מהירות. הנחל בעל קרקע טובה, פניות קהות ומהירות אך עם זאת מדהים ביופיו המיוחד. הנתון האחרון מאט, בשגרה, את המטיילים כדי שיוכלו לגמוע מיופיו. אך הפעם, מה אומר לכם, הייתי בטוח בשלב מסוים של הריצה בנחל שהצל הכבד שמלווה אותי, תוך קפיצה תזזיתית בין הסלעים שלצידי אינו אחר מאשר צלו של המסוק מיורו-ספורט... סיימנו את הנחל בעין חצבה, תדלוק שני וכבר 170 ק"מ מאחורנו. אחרי תדלוק האופנועים מילאנו נאדנו מים והמשכנו בשמורת מכתשים עין יהב לכיוון הנקרות. בדרך אנו כבר רואים שלדות רכבים ופגרי אופנועים עדיין נושאים בגאווה את מדבקות הראלי ואנו מבינים שהרכיבה חייבת להימשך תוך משנה זהירות וערנות לדרך ולכלים. לא כל הדרכים היו מהירות. חלקן היו בשטחים איטיים ומסולעים והמחיר נגבה בהתאם. חצינו את הנקרות והמשכנו דרומה דרך שמורת מצוק הצינים ודרך הבשמים לנחל עשוש המהמם. כבר בכניסה לנחל גילינו את הנ"צ החמקמק, אשר לפי ה- GPS היה אמור להיות 200 מ´ בהמשך, נתון אשר הסביר את המהומה של הרכבים באזור. מאוחר יותר, הבנתי מנהגי רכבים, שטעו וגם עלו את מעלה עשוש, כי הבחינו במעלה במספר אופנועים מרוחים... לא נחמד. חזרה לנחל עשוש. סיימנו את הנחל, הדרמנו תוך חציית הפארן (הנחל הרחב במדינה) עד חציית הכביש המחבר בין צ. מנוחה לצ. ציחור, שם תדלקנו פעם נוספת והפעם, 260 ק"מ מאחורנו. רכיבה מהירה דרומה באחד מצירי נחל חמדה אל נחל חיון היפהפה. בעיצומה של הרכיבה ולאחר מעבר ראש גבעה, נגלה לעיני שדה של כתמים ירוקים נעים, מימין ומשמאל בתוך מרחבים לבנים. בהתקרבי התחוור לי שמדובר בעשרות חיילים המצויים בעיצומו של אימון. נזכרתי שאנחנו סה"כ באמצע השבוע והבנתי שמדובר באימון חי"ר. המראה היה כה מרשים שהחלטתי לפרוק קריאת שחרור ע"י הנפת הגלגל הקדמי אל על תוך פילוח החטיבה. הספקתי להבחין (מבלי לשמוע) בקריאות שמחה ושאגות הלל, אשר לבטח זכו לריסון מהיר מצד המפקדים בשטח, אך כל זאת היה שווה ולו לרגע אחד של אושר וחיוך על פני החיילים המיוזעים (אחוות קסדות). חצינו את כביש הערבה מערבה והמשכנו בשבילי טנקים עתירי פודרה ב שעטה דרומה. שמורת צוקי שיירות ליוותה אותנו עד יטבתה, מבלי לוותר על ירידת מעלה גרופית/קטורה הידוע. ירדנו לאור מבזקי המצלמות הצמאות לדם והמשכנו בדרכנו. ביטבתה החלטנו לא לבזבז זמן יקר והמשכנו ללא תדלוק נוסף וללא שוקו אל היעד הנכסף. חצינו את החי בר ובשמורת יטבתה אנו ממשיכים תוך עקיפת צוותים שכבר מראים סימני עייפות. מדהים, כמה חולשת האחרים הגבירה את תאבוננו. אנו ממשיכים במלוא האון והמטרה נראית קרובה מאי פעם. אנו שועטים במהירות תלת ספרתית על ציר הנפט וה- GPS מורה על 20 ק"מ מהסיום, עדכנתי את עמיתי בנתון ושאגות שמחה בוקעות מפתחי האוורור שבקסדות. נ"צ אחרון, מונח לו על אבן דרך משמאל ואנו חותכים לנקודת הסיום, המצויה תחת כביש הערבה בסמוך לקיבוץ אילות. על קו הסיום. איזו מתיקות, איזו הקלה, עשינו זאת. איפה המעריצות? איפה העיתונאים? כלום. תחושת ריקנות מציפה אותנו לרגע, אך במהרה אנו מתעשתים ומבינים שלא מעט צוותים פרשו, אחרים עדיין בשטח בהם גם אופנוענים שטרם הגיעו. תוך השתנת רווחה, אנו מעקלים את גודל המסע שעבר ללא תקלות. אנחנו עדיין לא מרגישים בכלל את העייפות, היבלות, השפשופים, הצריבות, הרעב............. מה אומר ומה אוסיף - ניצחון האדם. נ.ב. לא שזו הייתה המטרה, אך בטקס הסיום שנערך היום בבוקר, היה נחמד לדעת שסיימנו במקום השמיני.
