גאד, איזה פרק...
פרק עוצמתי. אז ככה זה נגמר... ממקום של הערצה לאבא, ואחר כך שנאה וגועל, אילה כאילו במקום של הבנה והתמודדות עם אבא שלה, כמו שהוא. כמו שהיא... היה לי קשה שזה היה הסוף, כי כאילו זו רק ההתחלה של התהליך הזה. כאילו, אין סיום, אין סיכום, אין "זהו, הכל עבר, הכל שקט עכשיו.." בכלל כל ההרגשה בפרקים האחרונים מבולבלת לי נורא, אני לא מצליחה לראות את הסיום, לא מרגישה אותו ברור מספיק. הפרק היה נורא מרגש., נוגע. ממש ישבתי ובכיתי מול הטלביזיה. בקטע שרונה מגיעה וראובן מרגיעה אותה בגלל התאונה - המבט המקנא של אילה היה כל כך עצוב. ובקטע שאילה סיפרה לאבא שלה שהיא ניסתה להתאבד, והוא בכה ככה. לא יודעת, לדעתי זה היה קורע לב. בכלל, פרק נורא עצוב כזה. חיובי, כי כאילו, העניינים זזו, אבל זה לא מוחק את מה שהיה, את מה שהם מרגישים ואת מה שהם צריכים להתמודד איתו. וזה עצוב. גם החיבוק בסוף, שאילה חיבקה את ראובן (לא הייתה לו בעיה עם זה בכלל), היה מרגש עד דמעות... בעיקר כי ידעתי שזהו, פעם אחרונה
וכשראובן ישב על הכיסא בסוף... ורונה שאלה אותו מה הוא מוטרד.. והיו לא דמעות בעיניים... נו, שוב התחלתי לבכות... אמאל'ה אני מפחידה את עצמי. כמו הפאקאצות האלו שיושבות מול טלנבולות ובוכות את הנשמה שלהן. המצב חמור...
נ.ב: ראובן כזה נשמה. הוא הביא לה בלונים. איזה מתוק. רק חבל שהיא לא לקחה אותם...