ראשית, בעניין הנ.ב., לצערי אני כבר
מומחית בכל הפסקת ההתמכרויות, (כסיסת ציפורניים, אכילה, עישון) למרות האופי שלי, שאוהב להתמכר. ולדעתי, האם המפגש היה טוב טיפולית קשור גם למבחן התוצאה (כמובן שזה שהם שניהם הלכו לא בהכרח שובר את כל הכלים, אבל התוצאה לא היתה כפי שאפשר היה להגיע אליה - פתיחת הבנה אצל יעל, לגבי החלק שלה, בדיוק כפי שכתבת, וכנ"ל לגבי ראובן, דבר שהיה מאפשר לשחרר דפוסים קיימים ולא מתפקדים שיש ביניהם. יעל, כ'בורה' ואולי אף מתנגדת לתחום הפסיכולוגי, היתה צריכה הרבה יותר ליווי והכלה, ולא פינג פונג פסיכולוגי, כמו שרץ בין ראובן לגילה. אין ספק שליעל יש חלק, אבל לדעתי גילה לא יודעת להתחבר בצורה מכילה ומאפשרת,אז גם כשהיא ניסתה ליצור קשר עם יעל, זה היה כ'נגד' לראובן. ממש הרגשתי שהיא יצרה קואליציה עם יעל נגד ראובן, משהו כמו 'אחוות נשים', וקואליציה עם ראובן, של ניתוחים פסיכולוגים. בטיפול זוגי הקואליציות כל כך מסוכנות. וגילה היתה בוטה. את ראובן היה אפשר 'לשבור' אחרת, בלהזכיר לו את החיים המתמוטטים שלו. הציניות שבה גילה תיארה ליעל איך הוא צריך מישהי שתהיה תלויה בו ולכן בחר בנעמה, כי יעל כבר לא צריכה את התלות הזו, היתה ציניות לא מובנת, לא במקום טיפולי בכלל. אני חושבת שהכל מתחיל ונגמר בביקורת שלי בחוסר יכולת ההכלה שהרגשתי. מספיק הם לא יכולים להכיל את עצמם גם ככה. מזכיר לי מרצה שלי שתמיד היתה אומרת (באנגלית): אסור לשבור הגנות עד שלא נבנות הגנות חדשות. לא אהבתי אותם, בכלל, אף אחד ואחד מהם . כלומר, לא אהבתי את ההתנהלות הפסיכולוגית שלהם, ולא את מה שיצא מהם, ואני הייתי לוקחת את הרגליים ובורחת מטיפול זוגי כזה. ועל זה חבל לי. כי ככה, ראובן הוא יופי של מטפל, בעיני.