לי כאבו שלושה דברים לאחר צפייה בפרק
(אני אנסה לשחזר את פרץ הרגשות שעבר בי לאחר הצפייה הראשונה) 1. אני לא מאמין שהפרומית'יאוס הלכה קאפוט!!! ספינת הדגל של כדה"א, הראשונה שנבנתה!!! זה פשוט כאב. 2. קולונל פאנדרגסט. יהי זכרו ברוך. לא יודע מה איתכם, אבל הוא כבר היה חלק מאוד ניכר בסדרה, לא סתם איזו דמות שולית שפוגשים בפרק שבו היא מתה. הוא היה איתנו מהעונה השמינית. זה מתחיל להפוך להרגל העניין הזה שלמיטשל מת חבר מדי פרק. 3. הכוכב שהשמיד את עצמו (ברח לי השם של הכוכב עצמו). למה לעזאזל התפוצץ המו"מ והחלו ההפצצות? זה לא היה אמור להיגמר אחרי שהפנאטי ההוא נהרג? -עכשיו ברור לכולם מאיפה שאבתי את הציטוט של דניאל בחתימה שלי, היו כאלה שלא ידעו... שורה באמת חזקה, ואפילו נדירה: כי היא מאוד הומוריסטית בתוך ים של דאגות וחרדה. במיוחד לאור העובדה שדניאל לא ידע שחבריו בחיים בזמן שהוא אמר את זה, הוא רק קיווה. -שאלה: למה צוות הספינה לא שיגרו את המנהיג הפנאטי ההוא אל סיפון הספינה כשהמצב ממש דחק? הם רק ניסו לשכנע אותם לשקול את הכניעה, בזמן שהם מאבדים אטמוספירה. אם הם היו משגרים אותו, הם היו בעמדת כוח, מי היה מפציץ אותם במצב כזה? נכון שזו לא הדרך שלהם, אבל "מצבים נואשים - קוראים לצעדים נואשים", לא?