אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
מנהרת הזמן
- פותח הנושא yeshgvul
- פורסם בתאריך
ועוד משהו קשור
ניתוח כלכלי של הכלכלה האמריקאית מבחינת מדיניות תקציבית. http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=712933 מקצצים, מקצצים ומקצצים פילוסופיית התקציב המכווץ עדיין משמשת סחורת ייצוא למדינות המקבלות ערבויות. למרות הגירעונות המרשימים שהיא מניבה בארה"ב, ולמרות הפרדוקס היפני תמר בן-יוסף 08/08/03 14:39 תופעה שאינה זוכה להבלטה מספקת, היא מסלולו של התקציב האמריקני מאז היבחרו של ג'ורג' בוש לשלטון. מועד כניסתו של הנשיא, ינואר 2001, נפתח עם עודף תקציבי (1.4% מהתמ"ג ב-2000). תוך שנה אחת, העודף הפך לגירעון, שבמהרה גלש לשיעור של 3.4% ב-2002, ו-4.6% ב-2003. התחזית ל-2004 (4.2%) אינה הרבה יותר טובה. כל זאת, על סמך נתוני OECD לממשלה רחבה, המכילה גם רשויות מקומיות, ביטוח לאומי ועוד. מעניין לראות, כי המגמה ההפוכה הסתמנה במהלך כהונתו של קלינטון. בהיכנסו לשלטון, בינואר 1993, הוא קיבל לידיו גירעון של 5%. כמה דילוגי מדרגה, והופ, לעודף שנע בין 0.3% ב-1998 ל-1.4% בשנת ממשלו האחרונה (2000). אם במספרים האלה לא די, הרי מאז אמצע שנות ה-80 ועד לכניסתו של קלינטון לתפקידו, שרר גירעון של 3% ויותר. זאת, בעידן שתחילתו רונלד ריגן והמשכו בוש האב, עם שיא של כ-6% ב-1992. וללא כל הטיה ערכית, רק מתוך התבוננות מקצועית קרה, מגיעים לשאלה, אם השוני בדפוסי התקציב משקף קווי התנהגות דמוקרטיים ורפובליקניים שונים. למתן מענה מדויק יותר, עדיף לבדוק את ההוצאה לחוד וההכנסה לחוד. הרכיב העצמאי במבט ראשון, רואים כי לאורך התקופה הנסקרת (2004-1985) טווח ההשתנות של שיעור ההוצאה מהתמ"ג (38.0%-33.6%) קצת יותר רחב מזה של ההכנסה (35.1%-31.4%). שתיהן אינן מתנדנדות באפן דרמטי, וסביר להאמין שחלק ניכר מהעלייה או הירידה במשקלן לאורך זמן הוא תוצאה של התפתחות התמ"ג, שאינה בלתי תלויה בהחלטות קודמות על הוצאה או הכנסה. כלומר, המקור הוא רכיב ההכנסה או ההוצאה העצמאי, אך בהמשך כבר מקבלים את גלגוליו בתמ"ג ובגביית המסים. כך, למשל, שיא ההוצאה של שני העשורים נרשם אצל בוש האב (38% ב-2002), בעקבות מלחמת עיראק, ושיא שני אצל בנו (36.1% ב-2003) בעקבות אירוע דומה. אצל קלינטון, שיעור ההוצאה יורד בהדרגה - עד לרמתו הנמוכה ביותר ב-2000. מרכיב עיקרי אחר הוא הרכב ההוצאות, שאינו זהה אצל הדמוקרטים והרפובליקנים. קלינטון הצטיין במיוחד בהשקעה חברתית ובמאמץ ליצירת מקומות עבודה. עמיתיו, מהמפלגה המתחרה, מעדיפים להזרים לביטחון על חשבון ביטוח הבריאות. שני הצדדים נבדלים גם בגישותיהם למקורות ההכנסה. הרפובליקנים, מאז שנות ה-80, ובשידור חוזר בכהונה הנוכחית, אוחזים בפילוסופית "הטפטוף": שחררו כספים לעשירים - רפורמת מס, למשל - והשפע כבר ידלוף למטה. התגשמותה של תיאוריה זו - איך לומר בעדינות - מתעכבת במקצת בשני העשורים האחרונים. השפל העמוק ביותר בהכנסות מסך התמ"ג (31.4%) נרשם בעידן ריגן (1985). השיא (35.1%) הוא בתום כהונתו של קלינטון (שנת 2000). למרות זאת, המתואר לעיל אינו מעורר חשבון נפש בארה"ב. ובמיוחד כשהממשל האמריקני בא לנסח תנאים למדינות מקבלות ערבויות. אך מפליא, שגם מצדן מתקבלת אותה תגובה אדישה. לקראת 2004, שוב מכריזים אצלנו על רפורמת מס וקיצוץ של כ-20 מיליארד שקל. זאת, בוודאי, בעקבות הצלחתה הדרמטית של אותה נוסחה ב-2002 וב-2003. ראו, לדוגמה, את שיעורי ההוצאה התקציבית, ההכנסה, והגירעון. מודל קלינטון? תשכחו מזה. חידה יפנית כללי המשחק המקובלים היום בכלכלה - הקונסנזוס הוושינגטוני, ואמנת מסטריכט - מתעלמים בעקשנות גם ממה שקורה ביפן. תקציב מאוזן - תנאי הכרחי לאינפלציה נמוכה? לא ממש במעצמה השוקעת באוקיאנוס השקט. שינוי מבני והפרטה לחיזוק המשק? כבר יותר מעשור שהשפעתם הברוכה תקועה בשלב ההתפרקות המקדים. ראו, למשל, את שורת גירעונותיה התקציבים של יפן. מ-1994 ואילך, שיעור גירעון שאינו נופל מ-4% מהתמ"ג. מ-1998 ואילך, לא פחות מ-5.5% מהתמ"ג. אומדן הגירעון ל-2003 הוא כ-8%, וכך גם ל-2004. כל אותה תקופה, וליתר דיוק החל מ-1995 , שינוי מדד המחירים לצרכן הוא שלילי, להוציא שנה אחת - 1997. בראשית התקופה, ירידת המחירים היא מזערית. אך החל מ-2000, היא עולה על 1% כל שנה. ההערכה ל-2003 היא -1.6% , וכך גם ל-2004. אילו היה מדובר על שנה אחת, ניתן היה להתייחס לתופעה כאל סטייה מקרית. אך ברצף של תשע שנים כבר נדרש הסבר. איך זה שגירעון כה ענק לא כרוך אוטומטית בהאצת האינפלציה? זה הרי העונש שבו מאיימים על כל החורגים מגירעון ה-3% המקודש. אז אולי הקשר בין גירעון לאינפלציה יותר מורכב ממה שבדרך כלל נוהגים לתאר. ואולי מורכבות זו צריכה להיבחן לעומקה במדינות השרויות בשפל כלכלי, כמו, למשל, ישראל. ועוד שאלה, שיכולה לשמש אף כטענה נגדית למדיניות מרחיבה, היא הקשר בין גירעון לצמיחה. איך זה, שעם גירעונות עצומים כאלה, המשק היפני אינו מצליח להתאושש? שיעור צמיחתו מ-1994 והלאה מגיע לכ-3% רק בשתי שנים, ורוב הזמן אינו עולה על 1%. מענה מיידי אחד הוא: הגירעון אינו יזום. הוא תולדה של התכווצות ההכנסות ממס בגלל ההאטה. אך נראה כי התשובה היסודית יותר שייכת לפן המבני. באותו עשור המתואר כאן, יפן עוברת מהפיכת "התייעלות". או, בשפה יותר ישירה, מסע לשבירת ערכיה המסורתיים. לא עוד תאגידי ענק השולטים בכל - ממסחר קמעונאי, דרך הייצור, ועד לבנקים. לא עוד תעסוקה לכל החיים. והתוצאה, אכן שבירה. לידיעת כל הרפורמיסטים, שלא עוצרים לרגע במעצמה שעל חופי תל-אביב. תסכול ועדתי לכאורה, הכל תקין במינוי הוועדה המייעצת לבנק ישראל. החוק אומר לא יותר מאחד-עשר חברים? אחד-עשר יש, בדיוק. החוק קובע, לפחות שבעה מהם לא יהיו עובדים של תאגיד בנקאי? אכן זה מה שמובא לאישור הממשלה. מבחינה זו, הוועדה המוצעת אינה שונה הרבה מקודמתה. רק ששם שלושה היו מראשי הבנקים וכאן, ארבעה. אך כמו בכל מקרה של תקינות פוליטית, חפשו את השדר הסמוי. חברי הוועדה הנוכחית - כלכלנים ואנשי ניהול מעולים באמת, שאף לא ניתן להטיל דופי ביושרתם - ידועים בביקורתם הנוקבת כלפי מדיניות הריבית של בנק ישראל. אם לא די בכך, הרי אופן מינויים - הדלפה ביום ו', ללא תיאום מוקדם עם בנק ישראל - מכוון להעביר איזשהו מסר. וליתר ביטחון, נדחה דיון הממשלה על המינוי, אולי כדי שמישהו בבנק המרכזי עוד יתעשת עם הריבית. וזו בדיוק הבעיה. הויעדה המייעצת אינה מחליטה על גובה הריבית. כל שביכולתה לעשות הוא להדליף לעיתונות, מעמדה של מי שהיה שם. אין נזק גדול מזה לתפקודו של בנק ישראל. אפשר להתווכח מפה עד הודעה חדשה על הסמכויות הרצויות לבנק מרכזי. דיון כזה, הנוגע במהות הדמוקרטיה, נערך בזמנו בועדת השופט לוין, שמונתה ב-97' על ידי מי אם לא נתניהו. במרכז המלצותיה הייתה הקמת מועצת נגידים, השותפה לנגיד בקביעת הריבית החודשית. זאת, על פי המודל הנהוג במערב, ובניגוד גמור לדגם של ועדה מייעצת. סביר להאמין, שכגוף מחליט, מועצת הנגידים תהיה פחות מתוסכלת מהועדה. היא תפסוק על פי השקפתם של רוב חבריה, והתוצאה הצפויה תהיה פחות הדלפות ופחות בחישה חיצונית. לא ברור מדוע מועצה כזו לא קמה. התחליף המוצע לה, כרגע, הוא רע. ההתכתשויות סביבו רק ישיגו את התוצאה ההפוכה מזו שאליה האוצר מייחל: ריצה אל הדולר, עוד אינפלציה, והקשחת המגבלה על הורדת הריבית. אך כדי שהאוצר ימתן את עמדתו הלוחמנית, על בנק ישראל לתרום את חלקו. זאת, על ידי פחות התעקשות על כל פרט במועצת הנגידים, או כל חצי אחוז ביעד האינפלציה. אין ברירה, אלא להבין את מצוקת הממשלה לנוכח מצב המשק. מה שדורש יכולת התפשרות על נתיבי המילוט הכי פחות מזיקים. e-mail: [email protected]
ניתוח כלכלי של הכלכלה האמריקאית מבחינת מדיניות תקציבית. http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=712933 מקצצים, מקצצים ומקצצים פילוסופיית התקציב המכווץ עדיין משמשת סחורת ייצוא למדינות המקבלות ערבויות. למרות הגירעונות המרשימים שהיא מניבה בארה"ב, ולמרות הפרדוקס היפני תמר בן-יוסף 08/08/03 14:39 תופעה שאינה זוכה להבלטה מספקת, היא מסלולו של התקציב האמריקני מאז היבחרו של ג'ורג' בוש לשלטון. מועד כניסתו של הנשיא, ינואר 2001, נפתח עם עודף תקציבי (1.4% מהתמ"ג ב-2000). תוך שנה אחת, העודף הפך לגירעון, שבמהרה גלש לשיעור של 3.4% ב-2002, ו-4.6% ב-2003. התחזית ל-2004 (4.2%) אינה הרבה יותר טובה. כל זאת, על סמך נתוני OECD לממשלה רחבה, המכילה גם רשויות מקומיות, ביטוח לאומי ועוד. מעניין לראות, כי המגמה ההפוכה הסתמנה במהלך כהונתו של קלינטון. בהיכנסו לשלטון, בינואר 1993, הוא קיבל לידיו גירעון של 5%. כמה דילוגי מדרגה, והופ, לעודף שנע בין 0.3% ב-1998 ל-1.4% בשנת ממשלו האחרונה (2000). אם במספרים האלה לא די, הרי מאז אמצע שנות ה-80 ועד לכניסתו של קלינטון לתפקידו, שרר גירעון של 3% ויותר. זאת, בעידן שתחילתו רונלד ריגן והמשכו בוש האב, עם שיא של כ-6% ב-1992. וללא כל הטיה ערכית, רק מתוך התבוננות מקצועית קרה, מגיעים לשאלה, אם השוני בדפוסי התקציב משקף קווי התנהגות דמוקרטיים ורפובליקניים שונים. למתן מענה מדויק יותר, עדיף לבדוק את ההוצאה לחוד וההכנסה לחוד. הרכיב העצמאי במבט ראשון, רואים כי לאורך התקופה הנסקרת (2004-1985) טווח ההשתנות של שיעור ההוצאה מהתמ"ג (38.0%-33.6%) קצת יותר רחב מזה של ההכנסה (35.1%-31.4%). שתיהן אינן מתנדנדות באפן דרמטי, וסביר להאמין שחלק ניכר מהעלייה או הירידה במשקלן לאורך זמן הוא תוצאה של התפתחות התמ"ג, שאינה בלתי תלויה בהחלטות קודמות על הוצאה או הכנסה. כלומר, המקור הוא רכיב ההכנסה או ההוצאה העצמאי, אך בהמשך כבר מקבלים את גלגוליו בתמ"ג ובגביית המסים. כך, למשל, שיא ההוצאה של שני העשורים נרשם אצל בוש האב (38% ב-2002), בעקבות מלחמת עיראק, ושיא שני אצל בנו (36.1% ב-2003) בעקבות אירוע דומה. אצל קלינטון, שיעור ההוצאה יורד בהדרגה - עד לרמתו הנמוכה ביותר ב-2000. מרכיב עיקרי אחר הוא הרכב ההוצאות, שאינו זהה אצל הדמוקרטים והרפובליקנים. קלינטון הצטיין במיוחד בהשקעה חברתית ובמאמץ ליצירת מקומות עבודה. עמיתיו, מהמפלגה המתחרה, מעדיפים להזרים לביטחון על חשבון ביטוח הבריאות. שני הצדדים נבדלים גם בגישותיהם למקורות ההכנסה. הרפובליקנים, מאז שנות ה-80, ובשידור חוזר בכהונה הנוכחית, אוחזים בפילוסופית "הטפטוף": שחררו כספים לעשירים - רפורמת מס, למשל - והשפע כבר ידלוף למטה. התגשמותה של תיאוריה זו - איך לומר בעדינות - מתעכבת במקצת בשני העשורים האחרונים. השפל העמוק ביותר בהכנסות מסך התמ"ג (31.4%) נרשם בעידן ריגן (1985). השיא (35.1%) הוא בתום כהונתו של קלינטון (שנת 2000). למרות זאת, המתואר לעיל אינו מעורר חשבון נפש בארה"ב. ובמיוחד כשהממשל האמריקני בא לנסח תנאים למדינות מקבלות ערבויות. אך מפליא, שגם מצדן מתקבלת אותה תגובה אדישה. לקראת 2004, שוב מכריזים אצלנו על רפורמת מס וקיצוץ של כ-20 מיליארד שקל. זאת, בוודאי, בעקבות הצלחתה הדרמטית של אותה נוסחה ב-2002 וב-2003. ראו, לדוגמה, את שיעורי ההוצאה התקציבית, ההכנסה, והגירעון. מודל קלינטון? תשכחו מזה. חידה יפנית כללי המשחק המקובלים היום בכלכלה - הקונסנזוס הוושינגטוני, ואמנת מסטריכט - מתעלמים בעקשנות גם ממה שקורה ביפן. תקציב מאוזן - תנאי הכרחי לאינפלציה נמוכה? לא ממש במעצמה השוקעת באוקיאנוס השקט. שינוי מבני והפרטה לחיזוק המשק? כבר יותר מעשור שהשפעתם הברוכה תקועה בשלב ההתפרקות המקדים. ראו, למשל, את שורת גירעונותיה התקציבים של יפן. מ-1994 ואילך, שיעור גירעון שאינו נופל מ-4% מהתמ"ג. מ-1998 ואילך, לא פחות מ-5.5% מהתמ"ג. אומדן הגירעון ל-2003 הוא כ-8%, וכך גם ל-2004. כל אותה תקופה, וליתר דיוק החל מ-1995 , שינוי מדד המחירים לצרכן הוא שלילי, להוציא שנה אחת - 1997. בראשית התקופה, ירידת המחירים היא מזערית. אך החל מ-2000, היא עולה על 1% כל שנה. ההערכה ל-2003 היא -1.6% , וכך גם ל-2004. אילו היה מדובר על שנה אחת, ניתן היה להתייחס לתופעה כאל סטייה מקרית. אך ברצף של תשע שנים כבר נדרש הסבר. איך זה שגירעון כה ענק לא כרוך אוטומטית בהאצת האינפלציה? זה הרי העונש שבו מאיימים על כל החורגים מגירעון ה-3% המקודש. אז אולי הקשר בין גירעון לאינפלציה יותר מורכב ממה שבדרך כלל נוהגים לתאר. ואולי מורכבות זו צריכה להיבחן לעומקה במדינות השרויות בשפל כלכלי, כמו, למשל, ישראל. ועוד שאלה, שיכולה לשמש אף כטענה נגדית למדיניות מרחיבה, היא הקשר בין גירעון לצמיחה. איך זה, שעם גירעונות עצומים כאלה, המשק היפני אינו מצליח להתאושש? שיעור צמיחתו מ-1994 והלאה מגיע לכ-3% רק בשתי שנים, ורוב הזמן אינו עולה על 1%. מענה מיידי אחד הוא: הגירעון אינו יזום. הוא תולדה של התכווצות ההכנסות ממס בגלל ההאטה. אך נראה כי התשובה היסודית יותר שייכת לפן המבני. באותו עשור המתואר כאן, יפן עוברת מהפיכת "התייעלות". או, בשפה יותר ישירה, מסע לשבירת ערכיה המסורתיים. לא עוד תאגידי ענק השולטים בכל - ממסחר קמעונאי, דרך הייצור, ועד לבנקים. לא עוד תעסוקה לכל החיים. והתוצאה, אכן שבירה. לידיעת כל הרפורמיסטים, שלא עוצרים לרגע במעצמה שעל חופי תל-אביב. תסכול ועדתי לכאורה, הכל תקין במינוי הוועדה המייעצת לבנק ישראל. החוק אומר לא יותר מאחד-עשר חברים? אחד-עשר יש, בדיוק. החוק קובע, לפחות שבעה מהם לא יהיו עובדים של תאגיד בנקאי? אכן זה מה שמובא לאישור הממשלה. מבחינה זו, הוועדה המוצעת אינה שונה הרבה מקודמתה. רק ששם שלושה היו מראשי הבנקים וכאן, ארבעה. אך כמו בכל מקרה של תקינות פוליטית, חפשו את השדר הסמוי. חברי הוועדה הנוכחית - כלכלנים ואנשי ניהול מעולים באמת, שאף לא ניתן להטיל דופי ביושרתם - ידועים בביקורתם הנוקבת כלפי מדיניות הריבית של בנק ישראל. אם לא די בכך, הרי אופן מינויים - הדלפה ביום ו', ללא תיאום מוקדם עם בנק ישראל - מכוון להעביר איזשהו מסר. וליתר ביטחון, נדחה דיון הממשלה על המינוי, אולי כדי שמישהו בבנק המרכזי עוד יתעשת עם הריבית. וזו בדיוק הבעיה. הויעדה המייעצת אינה מחליטה על גובה הריבית. כל שביכולתה לעשות הוא להדליף לעיתונות, מעמדה של מי שהיה שם. אין נזק גדול מזה לתפקודו של בנק ישראל. אפשר להתווכח מפה עד הודעה חדשה על הסמכויות הרצויות לבנק מרכזי. דיון כזה, הנוגע במהות הדמוקרטיה, נערך בזמנו בועדת השופט לוין, שמונתה ב-97' על ידי מי אם לא נתניהו. במרכז המלצותיה הייתה הקמת מועצת נגידים, השותפה לנגיד בקביעת הריבית החודשית. זאת, על פי המודל הנהוג במערב, ובניגוד גמור לדגם של ועדה מייעצת. סביר להאמין, שכגוף מחליט, מועצת הנגידים תהיה פחות מתוסכלת מהועדה. היא תפסוק על פי השקפתם של רוב חבריה, והתוצאה הצפויה תהיה פחות הדלפות ופחות בחישה חיצונית. לא ברור מדוע מועצה כזו לא קמה. התחליף המוצע לה, כרגע, הוא רע. ההתכתשויות סביבו רק ישיגו את התוצאה ההפוכה מזו שאליה האוצר מייחל: ריצה אל הדולר, עוד אינפלציה, והקשחת המגבלה על הורדת הריבית. אך כדי שהאוצר ימתן את עמדתו הלוחמנית, על בנק ישראל לתרום את חלקו. זאת, על ידי פחות התעקשות על כל פרט במועצת הנגידים, או כל חצי אחוז ביעד האינפלציה. אין ברירה, אלא להבין את מצוקת הממשלה לנוכח מצב המשק. מה שדורש יכולת התפשרות על נתיבי המילוט הכי פחות מזיקים. e-mail: [email protected]
הינה איך החבר המסית שלך מדבר על
ציבור של 250000 איש במדינת ישראל: >>>הוא לא בא לשם להגן, מילולית או פיסית, על המתנחלים בני העוולה, שמתעבים כל מחווה אנושית כלפי קורבנותיהם.<<< האיש הזה פשוט בן עוולה. באיזו עדינות הוא הגן על האנטישמי אילייסקו. ובאיזו שינאה הוא מדבר על בני עמו. אפילו על רוצחיהם - ובייחוד עליהם - הוא לא מדבר ככה. אבל אם אפילו שריד מסית כאחרון השמאלנים נגד המתנחלים - אז מה יש לצפות מחמאסניק שמאלני דובר עברית?
ציבור של 250000 איש במדינת ישראל: >>>הוא לא בא לשם להגן, מילולית או פיסית, על המתנחלים בני העוולה, שמתעבים כל מחווה אנושית כלפי קורבנותיהם.<<< האיש הזה פשוט בן עוולה. באיזו עדינות הוא הגן על האנטישמי אילייסקו. ובאיזו שינאה הוא מדבר על בני עמו. אפילו על רוצחיהם - ובייחוד עליהם - הוא לא מדבר ככה. אבל אם אפילו שריד מסית כאחרון השמאלנים נגד המתנחלים - אז מה יש לצפות מחמאסניק שמאלני דובר עברית?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.