כנסו כנסו...
אין מה לדבר, עומק כמו ברביעייה הראשונה בחיים לא יהיה. היא כבר לא הנאנסת, ולא החברה של, היא אישה נשואה בעיירה מצ'עממת באנגליה, עם בעל קצת מגושם ובת שלא מתנהגת בהתאם לגילה (אלא הרבה יותר). אני קשור אל טורי בנימי נפשי כבר כמעט 20 שנה. אין פליץ שיצא לה והוא לא אצלי במהדורה מקורית. בהתחלה תמיד קיוויתי שהיא תוציא אלבום הפקה- יעני, תופים, גיטרות ובס, ממש כמו ADP. ואחרי שהוא יצא הייתי מבסוט, אני חייב לציין. נכון, אין בו רבדים עמוקים כמו בראשונים, אבל זה המצב. מה שכן, היא יכולה- מה זה יכולה- חייבת (!!): א. להרגיע עם כמות האלבומים. מי שעושה חישוב מתמטי פשוט (רעות, את תישארי בצד הפסיכולוגי), הממוצע הוא פחות משנתיים בין אלבום לאלבום. אנחנו לא הופכים למורעבים למשהו ממנה, כי היא פשוט מספקת דברים בלי הפסקה (וסתם, מהשרוול- הקומיק בוק טאטו, ויש מהדורה שנייה שכבר התחילו לעבוד עליה, ההופעות במונטריאוקס, אוסף הפסנתר שלא הכיל כל מה שהיה אמור להכיל, וכו'). ב. להוציא אלבום עם יותר בוזי שוללטטטט, כי איפושהו בכל התהליך הזה הוא הולך לאיבוד. כשאני שומע את UTP אני נמס מכמה שהפסנתר מקבל שם במה היא חייבת להפסיק להוציא שירי פופ זולים. וזה לא שאני לא אוהב פופ, או שאני לא זול (אני גם וגם, והרבה). למשל, bouncing הוא שיר פופי שאין מה לדבר, אבל מה- כ"כ קליט וכיפי, שאפילו בהופעה הוא הורס לא פחות. לעומת זאת, החדש- 500 מייל, בא לי לקשור אותה לרכב ולגרור אותה במשך אותו מרחק ואז להטביע אותה ב1000 אוקיינוסים. זאת בושה שהיא מוציאה דברים כאלו, זה מחזיר לי את הבחילה שחשתי כששמעתי את אירלנד. אוי... צמרמורת. אז אני אומר ככה- בואו נירגע קודם, אולי האלבום יפתיע עוד איכשהו, אין לדעת. אחרי הכל, מה עוד נשאר לנו? יהיה טוף. יאללה, שבת שלום.