והטור שלי../images/Emo70.gif
השאלה שאני שואל את עצמי, היא האם כשאני צופה בטור אני רוצה שהוא יהיה רווי להיטים ומקפיץ או שירגש אותי. והתשובה ברורה. עכשיו אפרט: ברור שבלונד אמבישן הוא טור שכולו מדונה, זה השיא שלה, היא בעצם ה"בריטני" של אותה התקופה (ברור שלא! אבל היא בשיא שלה, ואני לא מצליח לחשוב על אמן כיום ,שמצליח בסדר גודל דומה אז התפשרתי על מה שעלה לי ראשון). לפי דעתי טור שיש בו את Express Yourself, Open your heart, Like a Virgin, Like a Prayer, Live to Tell, Papa don't Preach, Vogue וHoliday לקינוח, זו אורגזמה מבחינת כל מעריץ, ומבחינת כל חובב מוזיקה- יצירת מופת. אלו כל הקלאסיקות הנצחיות שלה זו אחר זו. למעשה ,יותר מזה, כל המעריצים הותיקים שלה, היו שמחים אילו כל הנ"ל יהיו בהופעה, במקום השירים משנת 95 והילך. (לצורך העניין גם אם אמא שלי הייתה הולכת להופעה). מצד שני, כשראיתי לראשונה את CT, מעבר לכך שהייתי מהופנט מהשניה הראשונה, היא פשוט רגשה אותי, כמו שאף אומן אחר לא הצליח. אמנים "מרגשים" כמו מאריה קארי, סלין דיון, וכו', שאני אוהב ומעריך, לא הצליחו להפנים שמילים דביקות וטקסט "עמוק" לא תמיד מצליח להעביר מסר, ומדונה בטקסטים פשוטים למדי מצליחה להעביר מסר ולרגש. (זה כמובן נובע גם מהעובדה שמדונה מחפשת להעביר מסר). מבחינתי המופע היה מושלם, הוא התחיל עם קטע אומנתי מרשים, המשיך לרגעי שיא של רגש, חזרה לתת בראש ושוב להפיל אותנו עם בלדות, וסיימה עם להיטים לדור הצעיר (לדעתי הסוף באמת היה בשביל מעריציה הטריים). ומכיוון שאין לי באמת מילים לתאר את מה שאני מרגיש:
http://www.youtube.com/watch?v=__2mW8szlDA Confessions Tour