הפעם הראשונה
שאכלתי חבילת וופלים שלמה. אולי שם זה התחיל. אולי שם היה הצעד הראשון שלי עם כל האכילה הנוראית הזאת. אולי מאז אני לא מצליח להפסיק. אני לא מבינה למה לא אכפת לי.. אני לא מבינה איך הגעתי לזה.. אני לא מבינה למה אני לא מצליחה לעצור את עצמי. ואני יודעת שחר-כך רע. הרבה הרבה יותר רע. אני נכנסת ל LOOPIM כאלה .. אוכלת ואוכלת ואז אוכלת עוד בשביל לשכוח את כל מה שאכלתי. אני לא רואה סוף. לא רואה איך אני עוברת את זה. מקנאה בכל העולם. וזה רע...לפעמים.. מקנאה גם באנורקסיות שיש בכוחן להוציא החוצה(ולא אל תיקחו את זה כמחמאה זו לא הכוונה) אתן זוכרות איך הגעתן לזה? אתן יודעות מה זה היה שהביא אותכן לזה? הקש ששבר את גב הגמל... האם אתן כולכן פה בטיפולים פסיכולוגיים? זה עוזר? ההורים יודעים? האחים? אשמח אם תשתפו.. אשמח לשמוע..אולי אילו לשתף.. כן אני חולה