מה גרם לי ככה פתאום להעלות את הנושא
אז מעשה שהיה כך היה. חברתי היקרה ביקרה אותי מארה"ב. מעל 5 שבועות התארחה עם ינוקא בן שנה וחצי. מבטיחה לספר בשבוע הבא על החוויה המופלאה של חיי שתי נשים עם שני ילדים בבית חלומי גדול. בינתיים רק אספר שלפני כשבועיים וחצי הצטננתי מרגיז, מעייף אבל ממש לא אסון נורא. יומיים הצטננות, יומיים חיכוך בגרון ו... הופ! ברונכיטיס (אני כבר מכירה, היתה לי מחלה קשה לפני כמעט שנתיים - סיוט!!) עוד אני מתמודדת עם מחלתי, חזרה חברתי מנסיעה של סופשבוע עם הינוקא חולה - חום גבוה בעיקר. נו, טוב! - מנוסה שכמוני בענייני ריפוי בכלל ומחלות ילדים גם, וגם בהיותי אימא דיי רגועה בדרך כלל, הייתי כמובן המרגיע הלאומי בבית. החום עלה וירד, עד שביום השלישי, החליט לטפס גבוה יותר. החום הגבוה לא בא לבד... פריחה שלשול ודלקת עיניים באו כמלווים צמודים. החלטנו להקפיץ רופא תורן, אלא מה? עשינו לילד אמבטית חומץ ומלח להורדת החום. חברתי שלא יכלה לשאת עוד את הסבל של בנה 'ינקה' ממנו את המחלה. בתוך חצי שעה, החום ירד וחברתי החלה להתלונן על כאבי גרון והרגשה רעה. כשהרופאה הגיעה התמונה לא ממש סערה: חום - 38.5, הפריחה עוד לא הייתה מאוד מבוססת אבל היה ברור שלא באבעבועות עסקינן, וגם לא באלרגיה - "זה וירלי" היתה הפסיקה. למחרת בבוקר הבינה חברתי שקשה מאוד להיות אימא חולה שמטפלת בילד... תוך שעות היא חזרה לבריאותה ומחלת הילד המשיכה להתפתח. כל אחה"צ-ערב, החום טיפס, הפריחה התחזקה והילד היה באי שקט נוראי. בלילות חברתי לא ישנה. בבוקר הוא נראה והרגיש טוב יותר, הילד כמעט ולא אכל, מלבד הנקות תכופות ביותר. בלילות עשינו לו אמבטיה של חומץ ומלח להורדת החום. אני הקפדתי להישמע רגועה מאוד ולנסוך בחברתי ביטחון. במקביל מצאתי עצמי מרימה טלפון לרופא תורן (יומיים לאחר ביקור הרופאה) מתארת, שואלת ומחפשת תשובות - "התמונה וירלית" חבל שתטרטרו את עצמכם למיון" זה היה השיא של המחלה. בינתיים הדודה של חברתי הפעילה 'אישית לוחצת' לקבל אבחנה מדוייקת. ואני ממשיכה להרגיע - מה זה משנה אם קוראים לוירוס משה או יוספה? וירוס יש לו מהלך משלו - עם תרופות יעבור תוך שבוע, בלעדיהן - תוך 7 ימים
הבטחתי שהילד מקבל טיפול מסור והנושא נסגר עד לשיחה הבאה. מועד הטיסה חזרה הלך והתקרב והמחלה במלוא עוצמתה. התחלנו לברר את כל הפרטים לדחיית הטיסה. כל בוקר הילד נראה טוב יותר, כל ערב החום עלה והילד היה אומלל כאתמול ובכל זאת, התמונה נראתה בכל יום סוערת פחות מיומה הקודם. זה הצליח להרגיע את חברתי - מהלך המחלה הראה שהיא הולכת לקראת סיום. ואני? - עדיין חולה
מחפשת לי רגע של שקט ומנוחה
את הברונכיטיס הצלחתי לגרש תוך יומיים אבל... הלוע עדיין מלא ליחה שגורמת לשיעול נוראי והצרידות
די!!!!! ככל שהתמלא השבוע, כך חברתי חשה שכוחותיה אוזלים. ביום השביעי היא הסתובבה בדיכאון של ממש. "מה קורה?" - לחצתי 'זה נורא קשה להיות חד הורית' הגיעה התשובה (Tell me about it
) ביום השמיני, בערב, עם שרידים של פריחה, וללא חום, התייצבנו לבדיקה אצל רופא הילדים. מסרנו את מה שידענו והרופא שאל שאלות: היתה פריחה בכפות הידיים והרגליים? הילד צרח (לא אוהב שזרים מטפלים בו הינוקא) מבט אחד לתוך לועו - "יש גם בפה ובלוע" הכריז הרופא "מה? באמת?!" הגיבה האם אינסטינקטיבית היתה פריחה גם סביב פי הטבעת? - "כן" היתה תשובתה. "מחלת הפה והטלפיים" - הכתה בה האבחנה. לאורך כל השבוע, חברתי הזכירה מחלה זו כסיוט נוראי. הילד מטופל היטב - המשיכו במה שעשיתן - המחלה בסיומה. כן, קיבלנו מכתב לחברת התעופה אבל... ביומיים - שלושה שאח"כ חברתי לא הפסיקה להודות: איזה מזל שלא ידעתי מה זה היה
הילד כבר בריא לחלוטין חברתי והילד ישנו המון בימים שאחרי אני עדיין משתעלת, כל בית החזה כואב לי (מכל צדדיו) אורחת נוספת שלי חלתה ערב עזיבתה ונשארה איתנו - חולה
יהונתן שלי שרד את הכל בריא לחלוטין ומקטר. כמי שהיה בריא כל הזמן, הוא לא קיבל את תשומת הלב הראויה. המון כעס שפך הנסיך שלי - על חברתי ועל בנה ולפעמים גם כלפי. כשהילד חולה ואני בריאה - יש לי את כל הסבלנות שבעולם ולשמחתי, גם הידע לתת לו את הטיפול הטוב ביותר. כשאני חולה, אין לי סבלנות לכלום אפילו לא לדברים הכי בנאליים השבוע הזה היה קשה נורא, מתוך מחלתי מצאתי עצמי גם אחראית על הטיפול הרפואי של הילד, וגם מתמודדת עם פולניות אמיתית של האם. כמו שחברתי אמרה: טוב שלא ידענו במה מדובר. אני לא חושבת שיכולתי להכיל הסטריה בעוצמה מלאה. המחלה שעברנו עוררה בי כמובן זכרונות של רגעים קשים אחרים, רגעים שהיו שם לאורך השנים מאז נולד הנסיך וחשבתי עליכם רבות, על הפחד, הדאגה, והחרדה שמלווים את רוב ההורים כשילדיהם חולים, על חוסר הסבלנות ולפעמים חוסר האונים כשאנחנו עצמנו חולים אז שאלתי... ותודה למי שענו.
עוטף למי שצריך (שימרו לכם ליום מחלה שכזה
)
