היי עדי,
ברשותך אתייחס אל 3 נקודות ייחוס, מתוך דבריך: 1. הילדים יושבים על הרצפה (גיל שנה וחודש) ולא על כסאות 2. הריכוזים נערכים על הרצפה 3. אין אין הרגלה למשחקי שולחן. אז ככה: 1. כדי לשבת על כסאות למשך פרק זמן צריכים להתקיים מס' תנאים: א. שכפות הרגליים תהיינה מונחות על הרצפה בצורה מוחלטת ב. שהגב ישען על המסעד של הכסא ג. שגודל המושב יהיה מותאם לגודל ישבנו של הילד ד. שהילד יהיה מספיק מפותח מוטורית כדי שיהיה מסוגל לשבת, מבלי להאחז בזרועותיו בשולי הכסא עד כל הדברים האלה יתפתחו, נוהגים, לשבת עם הילדים על הרצפה לנוחותם השלמה ופחות לנוחות הצוות. הילדים אוהבים לשבת על הרצפה וישיבה זו גם יותר בטיחותית מכל ישבה אחרת. 2. בשל כל הנאמר לעיל, הכי נעים לילדים לשבת סמוכים ככל האפשר למטפלת. היא נוגעת בהם, היא מעניקה להם לא רק ידע אלא בעיקר תחושת ביטחון, רגיעה , והרגלי ישביה והקשבה. המרחק הפיזי בעת הישיבה על הכסאות אינו מתאים לילדים כה צעירים שעדיין לא הפנימו הרגלים לא של הקשבה ולא של ישיבה והתייחסות. הם זקוקים ליחס אישי קרוב. 3. משחקי שולחן, שייכים לסוג המשחק הדידקטי, כלומר, היצרן, קובע את אופי המשחק ואת הכללים בהם משחקים. בגיל הצעיר, ילדים משחקים לרוב במשחקים השייכים לקטגוריה אחרת, למחשקים בהם הילדים משחקים כפי יכולתם, דמיונם, העולם הסובב אותם. הכי נוח ונעים לנעוץ פטריות על משטח שנמצא על הרצפה ועם החלקים נופלים, לא צריך להפסיק את המשחק, לרדת מהכסא ולהרים, להתישב שנית, ולהמשיך. ודאי ידוע לך שכל הפרעה כזאת, גורמת לילד להיסח הדעת ולהפסקת הרצף של המשחק. יש גיל שבו מתחילים לשחק משחקים דידקטיים. בכל גיל יש את המחקים המאפיינים שלו ובמסגרות חינוכיות יודעים זאת. אני, שמחה שבמסגרת החינוכית של בתך מקפידים להתאים את מקום הפעילות ואת אופיה לגיל הילדים וליכולות האמיתיות שלהם. חדוה
ברשותך אתייחס אל 3 נקודות ייחוס, מתוך דבריך: 1. הילדים יושבים על הרצפה (גיל שנה וחודש) ולא על כסאות 2. הריכוזים נערכים על הרצפה 3. אין אין הרגלה למשחקי שולחן. אז ככה: 1. כדי לשבת על כסאות למשך פרק זמן צריכים להתקיים מס' תנאים: א. שכפות הרגליים תהיינה מונחות על הרצפה בצורה מוחלטת ב. שהגב ישען על המסעד של הכסא ג. שגודל המושב יהיה מותאם לגודל ישבנו של הילד ד. שהילד יהיה מספיק מפותח מוטורית כדי שיהיה מסוגל לשבת, מבלי להאחז בזרועותיו בשולי הכסא עד כל הדברים האלה יתפתחו, נוהגים, לשבת עם הילדים על הרצפה לנוחותם השלמה ופחות לנוחות הצוות. הילדים אוהבים לשבת על הרצפה וישיבה זו גם יותר בטיחותית מכל ישבה אחרת. 2. בשל כל הנאמר לעיל, הכי נעים לילדים לשבת סמוכים ככל האפשר למטפלת. היא נוגעת בהם, היא מעניקה להם לא רק ידע אלא בעיקר תחושת ביטחון, רגיעה , והרגלי ישביה והקשבה. המרחק הפיזי בעת הישיבה על הכסאות אינו מתאים לילדים כה צעירים שעדיין לא הפנימו הרגלים לא של הקשבה ולא של ישיבה והתייחסות. הם זקוקים ליחס אישי קרוב. 3. משחקי שולחן, שייכים לסוג המשחק הדידקטי, כלומר, היצרן, קובע את אופי המשחק ואת הכללים בהם משחקים. בגיל הצעיר, ילדים משחקים לרוב במשחקים השייכים לקטגוריה אחרת, למחשקים בהם הילדים משחקים כפי יכולתם, דמיונם, העולם הסובב אותם. הכי נוח ונעים לנעוץ פטריות על משטח שנמצא על הרצפה ועם החלקים נופלים, לא צריך להפסיק את המשחק, לרדת מהכסא ולהרים, להתישב שנית, ולהמשיך. ודאי ידוע לך שכל הפרעה כזאת, גורמת לילד להיסח הדעת ולהפסקת הרצף של המשחק. יש גיל שבו מתחילים לשחק משחקים דידקטיים. בכל גיל יש את המחקים המאפיינים שלו ובמסגרות חינוכיות יודעים זאת. אני, שמחה שבמסגרת החינוכית של בתך מקפידים להתאים את מקום הפעילות ואת אופיה לגיל הילדים וליכולות האמיתיות שלהם. חדוה
