../images/Emo4.gif
אני מחכה ליום בו תמות, קשה לא? קשה לחשוב ככה על בן אדם, במיוחד כשהוא הסבא שלך, נכון? נכון. אבל לי לא אכפת, ואני באמת מחכה שהוא ימות, סבא שלי, כן, ממש סבא, בן אדם שהתעלל בי, נגע בי שהייתי ילדה תמימה, ידע שאני נכדתו האהובה ושבחיים אני לא אוציא מילה, העיקר בסוף הוא היה אומר לי- את לא כועסת על סבא, נכון? ואני עם מבט מושפל ומבוהל הייתי מנידה את ראשי לחיוב. בהתחלה באמת אהבתי אותו, הוא היה סבא, תראו לי מישהו שלא אוהב את סבא שלו, סבא שתמיד מביא ממתקים, משחק ומחייך עד שהתגלה לי הפרצוף האמיתי שלו, וכיום אני מבינה שהוא היה מביא לי ממתקים כדי לחפר על המעשה הנבזה שעשה, לנסות להמתיק לי קצת את העולם לאחר שהרס לי אותו, לאחר שהרס לי את הילדות...! בת כמה הייתי בסך הכל אולי בת 7 וזה נמשך לפחות שנתיים עד שהייתי נמנעת להגיע אליו לבית, ואם כבר להגיע אז לא להמצא בסביבתו אלא כמה שיותר רחוק ממנו, ותמיד הוא היה מחכה שנהיה לבד כשהיה נוגע בי היה מחכה שסבתי תלך ושנשאר רק אני והוא, ומאז אותם ימים אני חייה בפחד מתמיד ממנו, בחיים לא יושבת קרוב מדיי, לא מנשקת לשלום, בקושי מחייכת אליו. אני מאחלת לו שימות! שיסבול! אני שונאת אותו, כמה שאני שונאת! כמה הוא נתן לי לסבול, את החיוך התמים שלי של ילדה קטנה שעוד לא מבינה הוא לקח, במקום אותו חיןך אמיתי נוצר לי חיוך מזוייף, חיוך שחושד חיוך של ילדה שמכירה כל כך הרבה רוע בעולם מגיל צעיר. ולמה אני שואלת? למה? באיזו זכות לעזזל נגעת בי, נגעת לי במקומות הכי אינטימים שלי? בגופי? והעיקר שאחרי כל התעללות הוא היה נותן לי ממתקים, היה חושב שזהו איזשהו פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לי, רק מוח מעוות כמו שלו יכל לחשוב את זה. מצטערת על ההתפרצות, אבל הייתי חייבת להוציא את זה.
אני מחכה ליום בו תמות, קשה לא? קשה לחשוב ככה על בן אדם, במיוחד כשהוא הסבא שלך, נכון? נכון. אבל לי לא אכפת, ואני באמת מחכה שהוא ימות, סבא שלי, כן, ממש סבא, בן אדם שהתעלל בי, נגע בי שהייתי ילדה תמימה, ידע שאני נכדתו האהובה ושבחיים אני לא אוציא מילה, העיקר בסוף הוא היה אומר לי- את לא כועסת על סבא, נכון? ואני עם מבט מושפל ומבוהל הייתי מנידה את ראשי לחיוב. בהתחלה באמת אהבתי אותו, הוא היה סבא, תראו לי מישהו שלא אוהב את סבא שלו, סבא שתמיד מביא ממתקים, משחק ומחייך עד שהתגלה לי הפרצוף האמיתי שלו, וכיום אני מבינה שהוא היה מביא לי ממתקים כדי לחפר על המעשה הנבזה שעשה, לנסות להמתיק לי קצת את העולם לאחר שהרס לי אותו, לאחר שהרס לי את הילדות...! בת כמה הייתי בסך הכל אולי בת 7 וזה נמשך לפחות שנתיים עד שהייתי נמנעת להגיע אליו לבית, ואם כבר להגיע אז לא להמצא בסביבתו אלא כמה שיותר רחוק ממנו, ותמיד הוא היה מחכה שנהיה לבד כשהיה נוגע בי היה מחכה שסבתי תלך ושנשאר רק אני והוא, ומאז אותם ימים אני חייה בפחד מתמיד ממנו, בחיים לא יושבת קרוב מדיי, לא מנשקת לשלום, בקושי מחייכת אליו. אני מאחלת לו שימות! שיסבול! אני שונאת אותו, כמה שאני שונאת! כמה הוא נתן לי לסבול, את החיוך התמים שלי של ילדה קטנה שעוד לא מבינה הוא לקח, במקום אותו חיןך אמיתי נוצר לי חיוך מזוייף, חיוך שחושד חיוך של ילדה שמכירה כל כך הרבה רוע בעולם מגיל צעיר. ולמה אני שואלת? למה? באיזו זכות לעזזל נגעת בי, נגעת לי במקומות הכי אינטימים שלי? בגופי? והעיקר שאחרי כל התעללות הוא היה נותן לי ממתקים, היה חושב שזהו איזשהו פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לי, רק מוח מעוות כמו שלו יכל לחשוב את זה. מצטערת על ההתפרצות, אבל הייתי חייבת להוציא את זה.
