[לונה..]

../images/Emo4.gif

אוף אבא של ידיד טוב שלי נפטר היום. ואין לי כרגע משהו לומר. סתם רציתי לכתוב את זה כאן. לפעמים זה רק מחזק בי את המחשבה שהרי כולם מתים. גם אני אמות בסופו של דבר. למה לא להקדים את זה בכמה שנים? זה יחסוך המון כאב. או שלא. אני באמת לא חושבת שהתאבדות תפתור לי בעיות בחיים. האירוניה. שיהיו לכולנו חיים קלים יותר.

 

[לונה..]

טוב..

פתאום נזכרתי בכמה דברים. הכרתי את הבן אדם הזה כל החיים שלי. השיחות של הבוקר, הפגישות הקצרות בחדר המדרגות. תמיד היה גורם לי לחייך. והבן שלו. כמה חבל לי עליו. מה אני אגיד לו? welcome to the club? אני יודעת שזה דבר רע לומר. אבל איך אני אוכל להסתכל לו בעיניים? מה אני אגיד לו כשאני לשבעה? ואני אהיה שם לגמרי לבד.. זה כל כך מוזר. לחשוב שהייתי באותו מצב.. ואני עדיין לא יודעת מה אומרים במצב כזה. אני חושבת שאני פשוט אלך לשם ואשתוק. אני פשוט רוצה שהוא ידע שאני באמת משתתפת בצערו. ושהוא יכול תמיד לפנות אליי אם הוא צריך. שכן אכפת לי. אולי אני פשוט אנסה להיות שם. נראה לאן זה יתגלגל.

 

[נ.תהילה]

../images/Emo16.gif

את יודעת, יצא לי לקרוא בעיתונים, ספרים וכו´ לא פעם, שאנשים שכולים אמרו שכשהם באו לנחם מישהו בשבעה, ישר האבלים פינו להם מקום- מתוך יראת כבוד, ומתוך ידיעה ש"הנה בא אלי סוף סוף מישהו שמבין מה עובר עלי ויכול לדבר איתי כמו שצריך". ומעניין שאני אף פעם לא הרגשתי שיש לי מה להגיד ליושבי השבעה שיצא לי לבקר יותר משיש לאחרים, למרות שאנחנו באותו "קלאב", ופחות או יותר באותו מצב. אולי ההבדל הוא שאנחנו יודעים שאין מה לפחד מאנשים באבל, ובכלל שכולים.

 

[GreenGirl]

.

אני לא מפחדת מאנשים עצובים.

 

[אורי_ח]

נכון, פשוט להיות שם.

הוא ידע וירגיש שאת אתו.