בת 23 ומשהו
New member
../images/Emo4.gif
אז אני נכנסת הביתה. אחרי יום עבודה. נכון לא כל כך מוקדם, באסה לחזור בחושך, אבל אז מה? לפחות יש לי עבודה, לא? שאני אוהבת, לא? אז מה את מקטרת...? וזה הרי אחרי המון זמן שחיפשתי... ועוד במקצוע... אז בכלל סבבה... אז מה רע? מה פתאום עצוב עכשיו?? באה... נכנסת למחשב... בודקת מיילים, נו, עוד כמה דברים מצחיקים שחברים חמודים שלי שלחו לי, מצחיק, סבבה... משתעשעת קצת. אני לא סטודנטית. מותר לך. אני את הלימודים שלי סיימתי. יש לי זמן לדבר עם ההיא וההוא. לא צריכה להכין שיעורים עכשיו... דווקא קיבלתי את התעודת גמר שלי היום. אחלה תעודה. אחלה ציונים. אז מה עדיין רע? יש לי תעודה ביד, שהנה, השגתי לבד. עשיתי משהו עם עצמי. למדתי. סבבה... (לא עוזר). עוד שיחת טלפון. במסנג´ר חברים, מצחיקים אותי, כולם מעודדים. סבבה, כיף, זמן עובר. לא רואה טלביזיה. כבר לא מעניינת כמו פעם. לא קוראת עיתון. בשביל מה? הכל פה... אני הרי גם לא שותה קפה... (זה בא ביחד בדר"כ, לא?... קפה + עיתון... כמו פעם לפחות...) סבבה... הנה זה מגיע, אני קולטת. אני קולטת פתאום עד כמה זה עצוב. שגרה. חוסר חיים? אני מבלה כאן המון? אמנם נהנית מזה, אבל עדיין, אולי יותר מדי זמן פה? את לבד פה. לא לבד נפשית. לבד פיזית. אולי גם קצת מרגישה לבד בלב? אולי. מפה לשם, מחשבות רצות. מחשבות עוברות, מטיילות, נודדות, מציקות קצת. כולם חיים שם בחוץ ואת? מה את? תקועה במקום. אנשים חיים, יוצאים, מתחתנים, יולדים ילדים, הגלגל מסתובב, הכל ממשיך. ואני? עדיין פה. אז נחמד לחכות. נחמד לדעת שפעם.. יהיה משהו. זו גם דרך חיים. אבל אולי משהו מתפספס פה? פתאום OUT OF THE BLOOM, קולטת עוד משהו. קולטת שלא יודעת בכלל מה זו אהבה אמיתית. לא יודעת מה זה לאהוב באמת. אז נכון, דיברתי הרבה, הסברתי הרבה, ייעצתי לפעמים. נכון שהייתי איתו מעל חמש שנים אבל... אולי זו לא הייתה אהבה אמיתית בכלל? איפה הפרפרים? איפה הריגוש? איפה כל מה שכולם מדברים עליו כל הזמן?! גם כשהיינו ביחד זה לא היה ככה. לעיתים... פתאום זה מכה בי, כמו רעם ביום בהיר. אני לא יודעת ולא ידעתי אהבה אמיתית מהי... טוב, ´נכון´, יאמרו אנשים, ´את עוד צעירה, זה יגיע´, סבבה... אני לא לחוצה. (אבל מתי?!?!?!)... אז למה בכל זאת ההרגשה הזו? ריקנות.. פער... קצת כואב. טיפונת. אז למה? אולי פשוט הכל ביחד?, כי את כל הזמן צוחקת, כל הזמן במצב רוח טוב. לגמרי. ואת לא משחקת משחקים. לא מציגה הצגות. הכל אמיתי. את יודעת את זה טוב. אני לא בוכה אף פעם. את לא נותנת לעצמך. זו לא חולשה את יודעת את זה. פעם בכית. אוהוו כמה שבכית. בגללו. אבל זהו, בשביל מה לבכות? החיים יפים. החיים נפלאים. זה נכון. אז שוב, למה? אבל אולי מראה בעצם כמה את חזקה לבד. לא. אני לא צריכה להוכיח לאף אחד. אני דין וחשבון הפסקתי לתת. רק לעצמי, אולי. אז את יוצאת, ריקודים, חברה´, בחורים, דייטים, סקס, סבבה... לא רע... זה שאין אהבה עוד מילא, זה שנדחיתי, נו... קורה... זה שדחיתי, מציק לי עדיין. פגעתי. חברה טובה טסה לה. להרבה זמן. זה לא תורם להרגשת הריקנות. משהו בריאותי? הרי אני זו שאומרת שיהיה בסדר תמיד, לא..? בוא החורף. תמיד הייתי ילדת חורף, אז מה קרה?? כן אבל תמיד בחורף היית איתו. נכון, נו אז? אז עכשיו נישן לבד מתחת לפוך SO? ביג דיל... נו אז באלכסון.. בכלל חגיגה...(יותר מקום)
מנסה לשכנע את עצמי... תמיד אהבת גשם. נכון. אפילו ברד. לא הפריע לך הקור. כן אבל מחשיך מוקדם, ואפרורי ואיכסא, ולהסתרבל עם מעיל, וכבישים חלקים. ובכלל, אני רוצה ים!! הקיץ לא נוצל מספיק! טוב מחר יום חדש... צריכה לישון.. לקום מוקדם. שוב... לקום.. רכבת.. עבודה... לנסוע...חושך... לחזור... בית... מחשב.. מיילים... פה שם...
אז אני נכנסת הביתה. אחרי יום עבודה. נכון לא כל כך מוקדם, באסה לחזור בחושך, אבל אז מה? לפחות יש לי עבודה, לא? שאני אוהבת, לא? אז מה את מקטרת...? וזה הרי אחרי המון זמן שחיפשתי... ועוד במקצוע... אז בכלל סבבה... אז מה רע? מה פתאום עצוב עכשיו?? באה... נכנסת למחשב... בודקת מיילים, נו, עוד כמה דברים מצחיקים שחברים חמודים שלי שלחו לי, מצחיק, סבבה... משתעשעת קצת. אני לא סטודנטית. מותר לך. אני את הלימודים שלי סיימתי. יש לי זמן לדבר עם ההיא וההוא. לא צריכה להכין שיעורים עכשיו... דווקא קיבלתי את התעודת גמר שלי היום. אחלה תעודה. אחלה ציונים. אז מה עדיין רע? יש לי תעודה ביד, שהנה, השגתי לבד. עשיתי משהו עם עצמי. למדתי. סבבה... (לא עוזר). עוד שיחת טלפון. במסנג´ר חברים, מצחיקים אותי, כולם מעודדים. סבבה, כיף, זמן עובר. לא רואה טלביזיה. כבר לא מעניינת כמו פעם. לא קוראת עיתון. בשביל מה? הכל פה... אני הרי גם לא שותה קפה... (זה בא ביחד בדר"כ, לא?... קפה + עיתון... כמו פעם לפחות...) סבבה... הנה זה מגיע, אני קולטת. אני קולטת פתאום עד כמה זה עצוב. שגרה. חוסר חיים? אני מבלה כאן המון? אמנם נהנית מזה, אבל עדיין, אולי יותר מדי זמן פה? את לבד פה. לא לבד נפשית. לבד פיזית. אולי גם קצת מרגישה לבד בלב? אולי. מפה לשם, מחשבות רצות. מחשבות עוברות, מטיילות, נודדות, מציקות קצת. כולם חיים שם בחוץ ואת? מה את? תקועה במקום. אנשים חיים, יוצאים, מתחתנים, יולדים ילדים, הגלגל מסתובב, הכל ממשיך. ואני? עדיין פה. אז נחמד לחכות. נחמד לדעת שפעם.. יהיה משהו. זו גם דרך חיים. אבל אולי משהו מתפספס פה? פתאום OUT OF THE BLOOM, קולטת עוד משהו. קולטת שלא יודעת בכלל מה זו אהבה אמיתית. לא יודעת מה זה לאהוב באמת. אז נכון, דיברתי הרבה, הסברתי הרבה, ייעצתי לפעמים. נכון שהייתי איתו מעל חמש שנים אבל... אולי זו לא הייתה אהבה אמיתית בכלל? איפה הפרפרים? איפה הריגוש? איפה כל מה שכולם מדברים עליו כל הזמן?! גם כשהיינו ביחד זה לא היה ככה. לעיתים... פתאום זה מכה בי, כמו רעם ביום בהיר. אני לא יודעת ולא ידעתי אהבה אמיתית מהי... טוב, ´נכון´, יאמרו אנשים, ´את עוד צעירה, זה יגיע´, סבבה... אני לא לחוצה. (אבל מתי?!?!?!)... אז למה בכל זאת ההרגשה הזו? ריקנות.. פער... קצת כואב. טיפונת. אז למה? אולי פשוט הכל ביחד?, כי את כל הזמן צוחקת, כל הזמן במצב רוח טוב. לגמרי. ואת לא משחקת משחקים. לא מציגה הצגות. הכל אמיתי. את יודעת את זה טוב. אני לא בוכה אף פעם. את לא נותנת לעצמך. זו לא חולשה את יודעת את זה. פעם בכית. אוהוו כמה שבכית. בגללו. אבל זהו, בשביל מה לבכות? החיים יפים. החיים נפלאים. זה נכון. אז שוב, למה? אבל אולי מראה בעצם כמה את חזקה לבד. לא. אני לא צריכה להוכיח לאף אחד. אני דין וחשבון הפסקתי לתת. רק לעצמי, אולי. אז את יוצאת, ריקודים, חברה´, בחורים, דייטים, סקס, סבבה... לא רע... זה שאין אהבה עוד מילא, זה שנדחיתי, נו... קורה... זה שדחיתי, מציק לי עדיין. פגעתי. חברה טובה טסה לה. להרבה זמן. זה לא תורם להרגשת הריקנות. משהו בריאותי? הרי אני זו שאומרת שיהיה בסדר תמיד, לא..? בוא החורף. תמיד הייתי ילדת חורף, אז מה קרה?? כן אבל תמיד בחורף היית איתו. נכון, נו אז? אז עכשיו נישן לבד מתחת לפוך SO? ביג דיל... נו אז באלכסון.. בכלל חגיגה...(יותר מקום)
