[שמש ניצחית]

../images/Emo4.gif

אני לא זוכרת בת כמה הייתי אולי בחטיבה?דודה שלי לקחה את אמא לרופא המצב לא היה משהו כשחזרתי הביתה דודה שלי היתה מאושרת ואז היא מספרת לי שאמא עלתה לבד במדרגות בלי עזרה......הדבר היחיד שיצא לי מהפה בסדר אז היא עלתה לבד במדרגות....אני חושבת שפגעתי באמא שלי ואולי קצת כעסתי עליה כי איתי היא לא היתה הולכת אפילו לשירותים לבד רק עם תמיכה שלי ופתאום עם אחותה הכל תקין???היא הסתכלה עלי במבט כזה של ציפיה ואני איכזבתי אותה ולא היתה אפשרות לתקן... מצד אחד אני אוהבת אותה מצד שני יש בי כעס עצום עליה לפעמים זה מבלבל האדם שאני הכי אוהבת הוא האדם שאני הכי כועסת עליו............ ובכל זאת עם כל הכעס אני רק רוצה לחזור לאותו רגע ולהגיב אחרת...הרגע היחיד שהתנהגתי באמת כמו ילדה והאחרון..... לפעמים אני חושבת אייך זה להיות ילדה? אני לא זוכרת את עצמי ילדה ...תמיד ציפו ממני לעשות את הדבר הנכון היום כבר לא מצפים ממני זה פשוט מגיע לבד.... 32 שנים ואני לא זוכרת יום אחד של השתטות זה מה שילדים עושים לא?????? עזבו לא משנה מחשבות של לילה

 

[שמש ניצחית]

המשךךךךךךך

אני רוצה לשתף אתכן .....זה לא שהייתי ילדה לא מקובלת דווקא הרבה רצו להיות בחברתי אני זאת שהתרחקתי הייתי אווטסידרית לא קשורה לאף אחד... כשאמא שלי היתה חולה היא לא הרשתה לאף אחד לבוא אלי הביתה וללכת לא יכולתי אז הייתי או איתה או לבד בחדר......אולי יצא מזה משהו טוב כי אין לי פחד להיות לבד...מתרגלים...ואז מגיע מצב שאני יושבת בבית ספר עם חברים והם מדברים על כל מיני נושאים ואני חוזרת לחדר שלי ומתחילה לחשוב על מה שהם דיברו ומתחילה לחשוב אחרת ופתאום הייתי מבינה כמה אני שונה מהם. כל מה שהיה לי זה מוסיקה שזה מעולה אבל היה נחמד אם היה מישהו לדבר איתו גם......לא כל הזמן אבל הייתי מסתפקת בלפעמים...... אני זוכרת שפעם הזמינו אותי לסרט כל כך רציתי ללכת אבל אמא שלי ניכנסה להיסטריה והתחילה לצרוח שהיא לא רוצה שאני אלך, הלכתי לחדר שלי ואפילו לבכות לא יכולתי אחי ניכנס אלי לחדר ואמר לי להתחשב במצב ושאני אוותר הפעם......אז זהו שאני וויתרתי לא רק הפעם וויתרתי, כל הזמן וויתרתי על החיים שלי וויתרתי בשבילה ובסוף מה נישאר ?????לא נישאר כלום......נשאר לי חתיכת אבן....... אז אין לי חברים מהילדות...אפילו לא תמונות מטיולים שנתיים כי לא הייתי בהם....(היא פחדה שיקרה לי משהו בטיול) אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף הלילות האלה יהרגו אותי

 

[אשבל1]

../images/Emo7.gif

 

[קינגית7]

אבל, שמש,

נכון נכון נכון נכון - בסדר, קראתי את מה שכתבת וברור שזה מתסכל אותך. אבל.. לכמה אנשים כבר יש חברי ילדות? ומה זה בכלל משנה? אנחנו כאן מדברות על התחלה חדשה בחיים שלך. אנשים רבים יוצרים חברויות אמת רק בגילאים האלה שלך, מהלימודים, מהעבודה, מחברים של חברים ונראה לי שבמקרה שלך, גם מהאינטרנט. יכול היה להיות שהיו יכולים להיות לך חברי ילדות נפלאים ונפלאות, אבל יכול להיות גם שלא. נדמה, מהתיאור שלך, שאמא שלך רצתה שתהיי איתה, לעטוף אותך בצמר גמן, לשמור עליך ואת - מצד שני, רוצה היום גיל התבגרות עם מריבות ויציאה לעצמאות. הסיטואציה שבה את חיית היא לא פשוטה ואת היציאה שלך לעצמאות את מממשת בלי גיל התבגרות אופייני. לא נורא. אנחנו כולנו צומחים כל החיים, אם אנחנו רוצים.

 

[efratushb]

את צריכה להיות מאושרת....

כי הגעת לאן שהגעת בזכות עצמך תראי כמה כח ועוצמה יש לך. את, למרות חוסר הילדות ולמרות שבעצם היית לבד, בלי חברה תראי איפה את היום, את מוקפת חברים ומוקפת באנשים שאיכפת להם ממך, יצרת לעצמך חוג קטן גם כאן, קטן ואיכותי יש לומר. לי יש אומנם שניים או שלושה חברות ילדות אבל מה? כשאני צריכה כתף או הבנה או הכלה כל שהיא אני דווקא לא פונה אליהן, אני דווקא פונה לחברות חדשות יחסית שיכולות ומסוגלות להבין ולקבל ולהכיל הרבה יותר ממה שחברות הילדות שלי מסוגלות... אז תעשי לך חשבון פשוט ותראי מנקודת מבט של היום, בעצם לא הפסדת הרבה, ולא רק שצמצמת את הפער אלא הצלחת לעשות הרבה מעבר. אז קבלי ח"ח על מי ומה שאת היום, חברה יקרה, עם כל הקושי בלא למצא חוויות טובות מהעבר או לראות מה הפסדת, תסתכלי על עצמך ותמחאי לעצמך כפיים. אוהבת, אני

 

[חייכנית ואופטימית]

אני מאוד מזדהה עם הרבה מהתחושות שלך...

מכיון שהורי נפרדו 3 שנים לפני שאמי נפטרה ואחי הגדול היה בצבא, עיקר "הנטל" הנפשי של המחלה, של הגירושין ושל הטיפול באחותי הקטנה "נפל" עליי. גם אני מרגישה פעמים רבות שלא הייתה לי ילדות; כשהייתי בת שמונה וחצי נולדה אחותי הקטנה ומכיון שאמי חזרה לעבודה במשרה מלאה (כשאחותי הייתה בערך בת שנתיים), כולם הניחו שאני צריכה לעשות בייביסיטר אחה"צ, אז ככה שלא היו לי ממש חיי חברה. המצב כמובן החמיר עם הגירושין והמחלה של אמי, היות ובעצם רק אני יכולתי לשאת בנטל, לא היה אף אחד אחר. למרות הכל, גם אני כמוך מנסה למצוא את הדברים הטובים בכך; בסה"כ התבגרתי יותר מהר מאחרים (לטוב ולרע), הייתה לי הכנה לחיים וזה הקל על ההתמודדות אח"כ, עם הצורך להסתדר בכוחות עצמי...ומעבר לזה בזכות זה יש לי יחסים נפלאים עם אחותי הקטנה ואני שמחה שבתוך כל הטירוף הזה לפחות יכולתי לשמש כאיזושהו גורם יציב, קבוע ושפוי. אשר לרגשות האשמה, היות ששוב במקרה של שתינו הן נפטרו כשהיינו בגיל הנעורים, זה צפוי שיהיו דברים שאמרנו / לא אמרנו או שעשינו / לא עשינו כמו שהיינו עושות אולי היום בדיעבד, בראיה יותר מבוגרת, אבל כולי תקוה שהן הבינו שגם לנו היה קשה ושלא יכולנו להיות הבנות "המושלמות" שכולם ציפו שנהיה. מקוה שעזרתי במשהו בכל ההשתפכות הזו...

 

[שמש ניצחית]

חייכנית

וואי חייכנית יקרה שלי הכל בסדר ...הלילות קצת מלנכוליים אבל אני באמת בסדר... ההשתפכות שלך היתה מעניינת צר לי שגם עליך עברה ילדות לא משהו...... וכן היום ההתמודדות הרבה יותר קלה... סתם ההרגשה הזאת אם היה המצב שונה...פנטזיה של לילה

 

[סְקָאלִי]

אחריות של ילדים

אני חושבת שלעתים קרובות באיזשהו אופן ילדים מגלים המון אחריות כלפי ההורים. ראיתי את זה גם אצל אחיינית שלי כשהוריה התגרשו - ממש היה נראה שהיא לוקחת אחריות עליהם ודואגת להם. ילדים מבינים, בדרכים שונות בגילאים שונים. כאילו משהו במנגנון שלהם מכוון אותם, ומתאים אותם ל סיטואציה.

 

[שמש ניצחית]

אמממ

אולי יש מנגנון שמכוון אבל במציאות, אני לפחות הפכתי לרובוט מתוכנת היטב...חוץ מאותו אירוע חריג שאמרתי את הדבר הלא נכון... כל מה שאמרתי היה במחשבה מרובה תחילה ..וכל מה שעשיתי היה מדוגם... זה ללכת על קו ישר מבלי להגיע לפרשת דרכים,אין בחירה זה מצב שמגיע עם ספרון קטן שצריך ללמוד מהר מאוד בעל פה ואי אפשר לסטות ממנו... וכן אפשר להתחיל את החיים מעכשיו וזה מה שאני מנסה לעשות...אבל יש זכרונות שפשוט ממאנים ללכת .. רגעים בלתי נישכחים...אז נכון היא גוננה עלי בצמר גפן..אולי כי היא אהבה אותי ואולי כי היא היתה תלויה בי אולי משניהם...אבל בסוף כשהיא מתה החלל העצום הזה שנותר שאף אחד לא יכול למלא...פתאום להיות לבד אבל לא רק להרגיש אלא ממש להיות לבד..זה לא משהו שניתן לשכוח כל כך מהר...לחזור לבית ריק לעיתים לשמוע את ההד של עצמך...אז אולי לא היו נשארים לי חברי ילדות אבל לפחות לא היה כל כך בודד... ההבנה הזאת שאמא שלי היתה רכושנית כלפי בצורה הזאת מעציב אותי ... וזה לא שאני לא מבינה כי גם היא היתה מאוד בודדה אני הדבר היחיד שנותר לה...

 

[azehu]

אני חייבת להגיד שגם אני הייתי

די רובוטית ומאד אחראית ובוגרת לגילי, למרות שאף אחד מההורים לא היה חולה או איננו. כנראה שהילדים הרגישים מתאימים את עצמם יותר לציפיות שיש מהם. אני גם לפעמים שומעת סיפורים מחברים ואומרת לעצמי, אף פעם לא הייתי ממש ילדה, אף פעם לא עשיתי משהו מופרע או טפשי, תמיד התחשבתי בכולם והייתי הילדה הטובה שרצו שאני אהיה. ואם היה לי קשה, הייתי שומרת את זה לעצמי. אבל את נשמעת כמו מישהי כל כך מדהימה, אז אולי אין לך חברי ילדות, אבל אני בטוחה שאנשים בגילך היום ישמחו להיות חברים/ות שלך, לא?

 

[לונה..]

גם אנשים לא בגילה ../images/Emo3.gif

 

[azehu]

../images/Emo9.gifברור!

 

[כנפיים לבנות]

../images/Emo42.gif...

[יואו עכשיו כשאני חושבת על זה, בנורווגיה עכשיו זו התקופה שמתחיל להחשיך.. זאת אומרת שעד 11 12 בלילה יש עוד אור בחוץ, וגם אחר כך זה לא באמת חושך, רק דימדומים שכאלה... ממש שמש נצחית

] קודם כל, אני שמחה שאת פורקת כאן קצת.. אלו בהחלט דברים לא קלים וכמו ששמת לב יש את אלו במתחברים לכאן או לכאן.. אני באופן אישי לא פעם חשבתי לעצמי שהילדות קצת נעלמה לי.. אומנם הייתי בת יחידה אחרי שלושה בנים (אני מדברת על לפני שאחותי נולדה, יש בנינו 10 שנים..) ואיבדנו את אמא כשהייתי בת שנה וחצי- מה שעשה אותי לנסיכה בביית... כולם היו סביבי כל הזמן.. זה מה שכולם מספרים לפחות.. אבל הילדות הזאת אבדה בגלל נסיבות אחרות.. ועד כמה שאני אוהבת את אבא שלי, להעניק חום ואהבה לא היה הצד החזק שלו.. הנקודה התחתונה היא שאת יודעת ולמדת את זה מצוין על בשרך שמהדברים הללו מתחזקים וצומחים.. אפשר גם לקחת את זה למקומות אחרים לגמרי- זה בכלל לא מובן מאליו.. אבל את בחרת לקחת את זה למקומות שיחזקו אותך, למקומות של למידה, של נתינה... וזה מדהים בעייניי... ואת יכולה לומר שלא הייתה לך ברירה. אבל תמיד יש ברירות... תאמיני לי שראיתי כל כך סיפורים כאלה ואחרים ונדהמתי לראות את שני הצדדים כל פעם מחדש... ועוד משהו שרציתי לומר לך, פעם מילת המפתח שלי הייתה 'סתם'. כל שאלה שהיו שואלים אותי הייתי עונה סתם.. אם הייתי כותבת משהו, אומרת משהו (עד שזה כבר קרה, ממש בטעות..) זה היה סתם.. וכל פעם היועצת שלי בתיכון הייתה אומרת לי שאין דבר כזה סתם.. שאם אני אומרת את זה, חושבת על זה, כותבת את זה- זה חשוב, בשבילי! אז אל תגידי לי [לנו] "עזבו לא משנה..." אין דבר כזה לא משנה... זה מאוד משנה ואני שמחה שכתבת לנו... טוב, אחרי כל החפירות בשש בבוקר- אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר היום. ששינת טוב יותר... ואני רוצה לומר לך שהייתי כל כך גאה לקרוא על הלימודים ועל הקורס (הייתה לי תחושה שזה קשור למרכז..) וכל כך שמחתי... כל הכבוד לך!! באמת.... יומטוב שיהיה