מכתב מחברה

[נדיה של ארבעה]

../images/Emo4.gifמכתב מחברה

היי בנות. קיבלתי מייל מחברה שלי שגרה בארצות הברית. אנחנו מכירות מילדות. יש לה 2 ילדים- בן 2.5 ובת 6 חוד´. שלחתי לה את התמונות שלנו והיא כתבה לי תשוב שהיו בה 2 משפטים שאני לא יודעת מה לענות עליהם ואם בכלל. אני מתרגמת אותם בשבילכם: "אצלנו, הכל כרגיל, השיניים ויתר העיניינים של הילדים הולכים לפי המתוכנן, בקיצור הכל משעמם וצפוי עד כדי פיהוק" " תכתבי מה קורה ואיך החיים שלכם, אם אפשר לקרוא לזה חיים עם כל כך הרבה ילדים" מצד אחד התחשק לי לא להתיחס לזה כי אני מאוד נזהרת לא להטיף מוסר לחברים שלי, בטוח לא בנושא ההורות. מצד שני, מאוד צר לי שככה היא רואה את האמהות. היייתי רוצה בעדינות להראות לה שאפשר לראות את זה גם אחרת...(משעמם?! צפוי?! לא חיים?! אז מה כן חיים?! ואיך ילדים יכולים להיות משעממים?!) אני חוששת שהתחושות שלה נובעות מזה שהיא רוב הזמן בבית, לא עבדה מאז ההריון הראשון (בגלל החוקים האמריקניים, כי היא לא אזרחית או משהו) והיא בחורה מאוד אינטליגנטית והייתה מאוד שאפתנית. בטח זה שיגע אותה. אז אני באמת לא יודעת איך להתייחס. אם מישהי חשה כך בעבר או מזדהה, אולי תכתבו לי איך עברתם את זה והאם משהו השתנה וכיצד. אשמח לכל תגובה.

 

[ronnieyuval]

נדיה´לה ../images/Emo24.gif (אופס... ארוך)

מהיכרותי את האמריקאים, זה מאוד צפוי מה שהיא אמרה לך. אני לא חושבת שהיא רצתה לפגוע. אבל את הרי יודעת שבחברה האמריקאית שני ילדים זה בד"כ המקסימום, וארבעה זה ממש מילה גסה... שלא נדבר על יותר! אני כבר רואה את התגובה של החברות שלי כאן אחרי שהן יווכחו לדעת ששניים לא יספיקו לי... גם לא שלושה... אני רוצה לפחות ארבעה! לפחות! ועוד דבר שנפוץ כאן זה העניין הזה של "נוחות" וחיים "צפויים"... ילד שלא ישן שמונ שעות רצופות בגיל חודשיים נידון כאן לצרחות ובדידות במיטתו... ילד שלא יושב יפה במעגל ומעדיף ללכת לשחק במשהו אחר נחשב בגן לחריג... מי שלא רוצה ללכת לקולג´ בגיל 18 ישר אחרי התיכון הוא ממש אאוטסיידר, שלא נדבר על לטייל קצת או לעבוד במשהו ולחיות קצת לפני הלימודים.בקיצור - "משעמם וצפוי" זה מה שהם רוצים! וזה בטוח עניין חברתי ונרכש. כי אני רואה את זה גם אצל אנשים שלא נולדו וגדלו כאן, אלא הגיעו לכאן לעבוד או לחיות בגיל יותר מבוגר. אז אל תעלבי! היא זכאית לדעותיה שלה ואת זכאית לדעותייך שלך. אני באופן אישי חושבת שחיים עם ילדים הם הרבה יותר חיים והרבה יותר מעניינים ופורים! וחבל לי על אנשים שרואים את הילדים שלהם בתור מטרד אם הם לא עושים מה שתוכנן להם. ואת במיוחד נדיה, יש לך ילדים כל כך מקסימים ויפים! התעלפתי מהתמונות של אלישע!

ואל תקחי ללב.

 

[limori]

נדיה, רציתי לחזקת את דבריה של

רוני יובל. יש לי המו ןחברות אמריקאיות וזה כל כך אופייני להם לדבר ככה. אני אישית חושבת שאין לה שום כוונה להזיק ללעוג וכו.. זו המנטליות. אני נפגשת במפגש שבועי כל יום רביעי בבוקר עם אמהות לילדים אנחנו יושבות יחד עם הילדים כל פעם בבית אחר צובעים מקריאים סיפורים מקטרות משתעשעות מחליפות מידע פשוט כייך לנו האמהות וכל כך כייף לילדים. בכל אופן אחת מהמשתתפות כרגע בהריון עם הילד החמישי. ובכל מפגש כל האמריקאיות מתחילות אם כל האוי מי גד וקרייזי והאו קן יו...וכו.. הן יורדות לחיי המסכנה אבל היא ממשיכה לגדל את ילדיה נפלא וממשיכה לבוא למפגש. נדיה אל תקחי ללב ותעני לה ותכתבי לה כמה שכייף מרגש מהנה ומחייה זה לגדל ילדים. ומה קורה עם הבכור שלך יש שיפור?

 

[נדיה של ארבעה]

תודה לימורי,

זה מעניין מאוד מה שאת ורוני כתבתן. לא חשבתי על זה ככה. באמת כנראה החברה משפיעה עלינו נורא. הבכור שלי...אוי הבכור שלי...בדיוק עכשיו סיימתי שיחת טלפון עם המורה שלו...מזל שהיא כזו מקסימה וכל כך אוהבת אותו אחרת אני לא יודעת...כי הוא עושה לה מה-זה בעיות.. כשיהיה לי זמן אפרט יותר!

 

[דנה השניה]

גם אני מסכימה

גם באנגליה זה ככה. מאוד נפוץ לשמוע הורים מדברים על הילד שלהם (לפעמים אפילו כשהוא נוכח) במילים שאני לא מעיזה בכלל לכתוב כאן. אפשר ממש לחשוב שמישהו הכריח אותם להביא לעולם ילדים

מסכימה עם לימורי - זה ענין של מנטאליות.

 

[vered4]

יש אנשים שמה שילדים עושים

לא נורא מעניין אותם. אפשר לראות דוגמא בהתיחסות לחופשת לידה. חלק מהאמהות רוצות להשאר בבית וחלק לא יכולות לחכות לחזור לעבודה. אצלי למשל זה מעורב, מצד אחד קשה לי להפרד, מצד שני משעמם לי כל היום בבית. מזל שאני עובדת חצי משרה, אז אני יכולה להנות משני העולמות. לגבי חיים עם כל כך הרבה ילדים- כאשר נולד לי הבן השלישי, אחרי שהגדולים כבר גדולים, וכבר הייתי משוחררת מכל המטלות הטיפוליות הקשורות בילד קטן (אי אפשר להתעלם מזה שסדר היום שלי, מוכתב בעיקר מממה שהוא צריך ולא ממה שאני צריכה לא

). הגיעה אלי ידידה לביקור ואמרה לי- "איך אני שמחה שאני כבר אחרי זה". זו בהחלט יכולה להשמע כביקורת על כך שבחרתי לחזור לשלב הזה, וגם מעין אימרה על כמה זה מגביל וכובל. אבל בעצם זה מה שהיא מרגישה, שהיא לא היתה יכולה לחזור לשלב הזה. האמת היא שזה שלב מקסים ומשגע, אבל בהחלט אני לא עצמאית. אז אני עושה את החשבון שלי, ובסופו של דבר זה מתאים לי. גם בארץ שמעתי הרבה את המשפט "לעשות את כל הילדים במכה ולגמור עם זה"- מה המשמעות של זה? שהשלב של הטיפול בחיתולים לא קל. אבל אני רואה למשל את היתרונות בהפסקה גדולה. בקיצור כל אחד מה שמתאים לו, ואין סיבה לראות את מה שמישהו אחר אומר כביקורת.

 

[ספל חמאה]

אל תקחי קשה

זה סתם מצב רוח. לפי דעתי היא מספרת לך שאין אצלה שום דבר חדש ומרתק, הכל שגרתי ובאלני. והיא הייתה שמחה לקבל ממך כמה סיפורים מעניינים, כמה מילים טובות, כמה בשורות משמחות, כאלה. תכתבי לה כמו שהיית כותבת לחברה (היא חברה, אז בלי ה´כמו´), אל תדבקי ממצב הרוח שלך, תנסי להדביק אותה במצב רוח שלך. >ספל חמאה כבר שנים לא כתבה מכתב לחברה<

 

[ציפי ג]

wishfull thinking

מה שהיא אומרת לך זה בעצם משאלה כמוסה שלה: אם לי כל כך רע, אני בטוחה שלך רע פי כמה. תגידי לי שזה ככה, בבקשה תגידי לי שזה ככה, ולא, אני אדע שהכל תלוי רק בי. רק לרחם עליה ועל ילדיה.

 

[חגית אמא של אלה]

נראה לי

שפשוט היה לה יום קצת איכסי או תקופה קצת מבעסת בה יותר קל להתלונן (למשל חורף מושלג שכל היום תקועים בבית ועולים אחד לשני על העצבים).

 

[zimes]

לדעתי...

אני הייתי מספרת לה על דברים משעשעים אצי- גם בבית, עם המשפחה, אבל גם מחוץ לבית (חברים, אינטרנט, ספר טוב שקראתי) - לא לימודים ועבודה כי אז היא תקבל תחושה של "נכון, הילדים זה באמת משעמם, אז צריך לצאת מהבית" ד"א - לא הייתי מתעלמת ממשפט כמו "אם אפשר לקרוא לזה חיים" - בפירוש הייתי כותבת שאלה חיים, וטוב לי - אינטנסיבי, אבל זה לא חסרון. וכמו שכתבו למטה - אל תקחי את זה קשה! היא לא חיה את החיים שלך, אין לה מושג איך את מרגישה ומה את חושבת. > צימעס מומחית בחיוך המעצבן "אני בבית, עם הילדים, שלווה ומאושרת" < והולכת לכתוב מכתב שלבושתי דחיתי!

 

[אמא של ים]

אני אבדתי חברה על רקע זהה, אבל

הפוך. היא הייתה זו שבבית עם הילדים, אני זו שיצאתי לעבוד. היא הייתה זו שכל חייה התחילו ונגמרו בילדים (באופן קיצוני), ואני הייתי זו שלמדה והלכה לחוגים וניהלה זוגיות יפה בתוך כלל המשפחה וגם הייתה (לפחות בעיני עצמי, ואני ביקורתית כלפי עצמי), "אמא מספיק טובה". היו לנו המון שיחות על ההבדל בגישות שלנו, והדבר היחיד שהן גרמו זה שלאט לאט דרכינו נפרדו. אם החברות איתה חשובה לך, אני לא הייתי עושה עניין מהמשפט הזה. הייתי מספרת לה על החיים שלי, באופן פתוח ולא כדי לייפות ולהראות לה כמה נחמד וטוב לי. פשוט להיות אמיתית.

 

[מפה לאוזן]

גם לי היה קשה להתעלם לפחות מהאמירה

השניה. אפילו הייתי נעלבת קצת שהיא העיזה להסיק מסקנה על חיי ורגשותי שכל כך רחוקה מהמציאות, וכל כך לא משקפת אותי. שאלת אם מישהו מזדהה עם האמירות האלו- אז, אני כאם לילד אחד בלבד, בעיתות משבר חושבת לעצמי "אוף, איזה חיים אלה" ואני מבכה את כל הדברים שהיו לי ועשיתי טרם היותי אמא וכל כך חסרים לי כעת. אני כאמא לילד אחד, רוצה עוד 2-3 ילדים לפחות ולא יכולה אפילו לדמיין את זה. מרגע הלידה ועד עתה אומנם חיי הולכים ומשתפרים ואושרי עולה מיום ליום, אבל אני כל הזמן עייפה, כל הזמן מותשת. אז איך? איך אגדל את 3 ילדי הוירטואלים הנוספים (שאני מאוד מאוד מאוד רוצה)? מה שאני מנסה לומר, שאולי האמירה שלה נבעה ממקום של קושי, מצב רוח ירוד, מחשבות ורגשות שלה ובהחלט לא דיעה על החיים שלך. הייתי כותבת לה כרגיל ומתעלמת מהאמירה הזו.

 

[נדיה של ארבעה]

בטח יהיה לך קשה להאמין

אבל אני באמת מרגישה שהיה לי הרבה יותר קשה עם ילד אחד ועם שניים מאשר עכשיו. לפחות נפשית.

 

[ריניני]

לחברים שלנו יש, כמו לכם,

ארבעה ילדים. הם המודל שלנו לאיך צריכה להתנהל משפחה. המודל שלהם זאת משפחה שיש לה ילדה בגן עם ביתם, משפחה עם שבעה ילדים. איכשהו נראה ש(כשדברים עובדים טוב)כמה שיש יותר ילדים החיים נהיים עשירים, פתוחים ורכים יותר. ואפילו רגועים יותר. כל שניים ישנים ביחד במיטה, אף אחד לא מרגיש לבד ועובר למיטת ההורים באמצע הלילה, תמיד יש עם מי לשחק ואפילו הבן שמתחיל את גיל ההתבגרות ושונא את כל העולם מוכן להסביר לאח הקטן שלו איך משחקים "איתמר" במחשב. ברור שלא כל הזמן הכל אידילי, אבל גם כשלא, זה נראה יותר כמו משפחה איטלקית סוערת מאשר כמו הסיוטים שלי. מאחלת לך קודם כל גידול מהנה של הפצפון הטרי, ושנית שתצליחו לבנות מין משפחתיות כזאת שמסוגלת להכיל ולקבל את כו-לם (כולל אבא-אמא ואפילו חברות מסוייגות

)

 

[Shellylove]

מעבר למה שכתבו כבר

בואי ננסה להסתכל על זה מעוד זוית: לא תמיד "משעמם וצפוי עד פיהוק" הוא משהו רע. גם אני מרגישה לפעמים שהשיגרה שולטת בי והחיים די צפויים, אבל לא רע לי עם זה! להיפך! תקופות ארוכות בחיי חיכיתי כבר להגיע לשיגרה המבורכת הזאת. ואולי חיים עם "הרבה" ילדים פשוט נראים לה מפחידים, כמו שאמא לילד אחד לא יודעת איך היא תסתדר עם שניים. הפחד הזה מושלך עלייך. כלומר, במקום להגיד לך: "וואו, אני לא יודעת איך את מסתדרת עם ארבעה ילדים, זה נראה לי נורא מפחיד וקשה", היא כתבה את מה שכתבה. בקיצור, לא נראה לי ששווה להתעכב יותר די בניתוחים. את אומרת שזו חברה טובה? אז אולי תרדי איתה במכתב שלך יותר "לעומק התחושות" שלך, מה שיוביל אותה אולי להיפתח יותר ולדבר בצורה יותר עמוקה ואמיתי על מה שהיא באמת מרגישה (מעבר ל"משעמם וצפוי").

 

[אפרתש]

או שהיא זקוקה לעזרה

יכול להיות שאכן זה סגנון דיבור של אם אמריקאית. אבל אולי יש כאן אישה שזקוקה לעזרה. בקריאה ראשונה, היא עצבנה אותי. משעמם? צפוי? זה לא חיים?! במחשבה שניה, קשה לה, אז נסלח לה. אם אני הייתי במקומה, הייתי רוצה קודם כל קצת אמפתיה. "בטח קשה לך, כלכך הרבה זמן שאת לא עובדת בעבודה שכלכך אהבת". "לפעמים נדמה שזה לא חיים, אתמול הקטן היה חולה והגדול זרק עליו את האוכל ...". ואחרכך, עידוד. לעזור לראות את הטוב. כמה הם חמודים, כמה הם מוסיפים, כמה זה לא כלכך צפוי. כמה כל התפתחות מפתיעה ומשמחת.

 

[נעה גל]

גם אני הבנתי את הדברים ככה,

יותר מאשר ביקורת על אורח חייה של נדיה, ניסיון בין השורות לספר שלה לא טוב. אז אולי היא היתה קצת גמלונית בניסיונות שלה לשתף אותך (מן הסתם היא לא עשתה את זה במודע) אבל לא נראה לי שהיא התכוונה לפגוע בך.

 

[נדיה של ארבעה]

גם אני הבנתי את זה ככה..

מה שהפריע לי זה לא שהיא כאילו מבקרת אותי (אני רגילה

) אלא התחושה שלא טוב לה באמהות. זה פשוט כאב לי. כי אמהות היא דבר נפלא כל כך בעיניי... אני חושבת שאכתוב לה 3 דברים: 1.אספר לה כמה קשה היה לי בזמנו עם 2 ילדים קטנים, יחסית לעכשיו. 2. שהתקופה הזו בהחלט לא קלה לכולנו אבל אנחנו מעדיפים להתמקד ביופי שלה ולא בקשיים שלה, שבהחלט קיימים. כי הרי לכל תקופה יש קשיים ויש יתרונות. וגם ל"תקופת החיתולים". 3. שבשבילי אישית נורא חשוב למצוא עוד עניינים בחיים- לימודים, עבודה, אינטרנט, וכו´. אמנם יוצא בסוף שאני עמוסה ומתוסכלת שאני לא מספיקה כלום, אך ברור לי שאם הייתי כל היום רק מקפלת כביסה הייתי הופכת מהר מאוד ליצור עצבני במיוחד.