../images/Emo39.gif
אנחנו נפגשים אחת לשבוע בערך, אינטרסים הדדיים, ותמיד באוירה עליזה וקולנית. הדלת נפתחת בתנופה, אני צועקת שאני כבר באה ואולי אתה רוצה לשתות משהו, אתה תמיד מושך בכתפיך ואומר שלא, תודה, הרגע שתית וממהר לפרוק את תרמיל הגב שלך. אני יורדת במדרגות, תמיד נחפזת, עוד סל כביסה בידיי, אם כבר ירדתי את כל המדרגות המעייפות האלה, ומגבת גדולה מגולגלת על ראשי כמו מצנפת פרסית כזאת ואחר כך מתנהל הטכס הקבוע שבו אני אומרת שאיזה מזל שהצלחת לבוא עכשיו כי עוד חצי שעה אני חייבת לטוס ואתה אומר שמה זאת אומרת, בטח שתבוא ואם לא אז תתקשר ותודיע ואחר כך אני מושכת כסא מהשולחן בפינת האוכל ומעמידה אותו באמצע הסלון ואתה אף פעם לא זוכר איפה נמצא בקיר השקע הכי קרוב ואני מזיזה כורסא אחת ומראה לך, הנה, איך אתה תמיד שוכח ואנחנו צוחקים. נהמת מייבש השיער שבידך גורמת לנו להגביר את קולותינו וכשהשיחה מגיעה לפוליטיקה ולאריק שרון הטונים מתלהטים ובשלב מסוים אתה מכבה את המכשיר ונעמד לצידי כדי להבהיר לי איך אתה רואה את הדברים. ואני תמיד מתפלאת איך בחור שכבר קרוב לשתים עשרה שנה לא נמצא בארץ מעורה בפרטי הפרטים היומיומיים של המציאות הישראלית. לפעמים אתה אפילו מדווח לי מה קרה באותו בוקר, דברים שלא הספקתי עדיין לשמוע... מן חיבור עמוק כזה למקום שהשארת מאחור. ואיכשהו כבר בפעם הראשונה שבאת הבנתי שלשאול אותך על משפחה וילדים יהיה ממש לא במקום וגם לא מה הביא אותך לכאן. לא משהו ברור ויזואלית, אבל תחושת בטן חזקה כזאת ואחר כך כששאלתי את מוניק שממנה קיבלתי את המספר שלך, תגידי, הוא...? היא מייד לקחה את הראש בתנופה אחורה, כזאת שמצמידה את הסנטר לגרון ואמרה שבטח, וכולם יודעים ושאתה מה זה מקסים, נשמה של ממש ואני אמרתי שנכון ושרק רציתי לדעת... וככה אנחנו מדברים על כל הדברים בעולם, אין שבוע שאני לא מרוויחה ממך איזה טיפ חשוב, איזה מספר טלפון שפותח לי עוד דלת לשפע של מידע ורק העניין הזה תלוי בינינו ומשאיר משהו עצור... ואז מגיע היום שהוא הרי תמיד מגיע בסופו של דבר ושנינו נקלעים לאותו מקום מבלי דעת ופתאם מתייצבים זה מול זה ואני מחייכת מופתעת ואומרת לך היי ומה אתה עושה פה ומזוית העין רואה את זה שאיתך ואני מחסירה פעימה כי הוא כזה... כזה בעל נוכחות ופשוט עומד שם בצורה הכי טבעית שאפשר ושלוו וידידותי אבל אני, אוי לבושה, כל כך נבוכה או אולי חוששת להביך אותך ואני נשארת עומדת באותה תנועה קפואה ולא מסובבת את הכתף אפילו טיפה ולרגע מעמידה פנים שהאפרוחית מעסיקה אותי וכך תמיד אני יכולה להגיד שבכלל לא ראיתי שהיית עם מישהו ואני מסיימת את השיחה בחטף ורצה כאילו לענייני אבל אני בעצם רצה לשום מקום, אולי רק למקום בו אוכל להמתין עד שהסומק העז שהציפני יישטף מפני ואוכל לצאת שוב ולבוא בקהל באין מפריע. ואז אני כועסת על עצמי ואחר כך אני כועסת גם עליך כי כל מה שהיית צריך לעשות זה להציגו בפני ולא להישאר שתול באדמה אילם לפתע. ואחר כך, כאילו להכעיס, למרות שאני עושה סיבוב גדול אנחנו שוב נתקלים זה בזה וכבר צוחקים ומחליפים כמה משפטים סתמיים שלא קשורים לשום דבר ואני מבינה שהמבוכה שלך היתה גדולה משלי וזה מצחיק אותי כי אתה כבר איש גדול ומה אתה עושה עניין. ובשבוע שלאחר מכן אתה שוב בא והפעם אתה כמו אדם חדש, כאילו שההיתקלות הלא צפויה ההיא ניקתה את האויר והחיוך שלך יותר מאיר והרוגע שלך יותר נינוח ורק הויכוחים הפוליטיים שאתה תמיד יוצא בהם אוהב ישראל גדול ואוהב אריק שרון אבל לא מסכים איתו כמעט על כלום, רק הויכוחים האלה ממשיכים להיות כל כך סוערים ומלאי רגש. ואני מקנטרת אותך בלי חשבון וכשאתה שוב יוצא אל אופניך שבחוץ ורוכס את המעיל העבה עד קצה גרונך ואני מציצה במראה שבכניסה ושוב מרוצה, תמיד מרוצה, אני שואלת את עצמי איזה מחיר היית צריך לשלם וכמה רחוק היית צריך לנסוע כדי שתוכל לחיות את חייך ולמצוא את חלקת האלוהים השלוה שלך.
אנחנו נפגשים אחת לשבוע בערך, אינטרסים הדדיים, ותמיד באוירה עליזה וקולנית. הדלת נפתחת בתנופה, אני צועקת שאני כבר באה ואולי אתה רוצה לשתות משהו, אתה תמיד מושך בכתפיך ואומר שלא, תודה, הרגע שתית וממהר לפרוק את תרמיל הגב שלך. אני יורדת במדרגות, תמיד נחפזת, עוד סל כביסה בידיי, אם כבר ירדתי את כל המדרגות המעייפות האלה, ומגבת גדולה מגולגלת על ראשי כמו מצנפת פרסית כזאת ואחר כך מתנהל הטכס הקבוע שבו אני אומרת שאיזה מזל שהצלחת לבוא עכשיו כי עוד חצי שעה אני חייבת לטוס ואתה אומר שמה זאת אומרת, בטח שתבוא ואם לא אז תתקשר ותודיע ואחר כך אני מושכת כסא מהשולחן בפינת האוכל ומעמידה אותו באמצע הסלון ואתה אף פעם לא זוכר איפה נמצא בקיר השקע הכי קרוב ואני מזיזה כורסא אחת ומראה לך, הנה, איך אתה תמיד שוכח ואנחנו צוחקים. נהמת מייבש השיער שבידך גורמת לנו להגביר את קולותינו וכשהשיחה מגיעה לפוליטיקה ולאריק שרון הטונים מתלהטים ובשלב מסוים אתה מכבה את המכשיר ונעמד לצידי כדי להבהיר לי איך אתה רואה את הדברים. ואני תמיד מתפלאת איך בחור שכבר קרוב לשתים עשרה שנה לא נמצא בארץ מעורה בפרטי הפרטים היומיומיים של המציאות הישראלית. לפעמים אתה אפילו מדווח לי מה קרה באותו בוקר, דברים שלא הספקתי עדיין לשמוע... מן חיבור עמוק כזה למקום שהשארת מאחור. ואיכשהו כבר בפעם הראשונה שבאת הבנתי שלשאול אותך על משפחה וילדים יהיה ממש לא במקום וגם לא מה הביא אותך לכאן. לא משהו ברור ויזואלית, אבל תחושת בטן חזקה כזאת ואחר כך כששאלתי את מוניק שממנה קיבלתי את המספר שלך, תגידי, הוא...? היא מייד לקחה את הראש בתנופה אחורה, כזאת שמצמידה את הסנטר לגרון ואמרה שבטח, וכולם יודעים ושאתה מה זה מקסים, נשמה של ממש ואני אמרתי שנכון ושרק רציתי לדעת... וככה אנחנו מדברים על כל הדברים בעולם, אין שבוע שאני לא מרוויחה ממך איזה טיפ חשוב, איזה מספר טלפון שפותח לי עוד דלת לשפע של מידע ורק העניין הזה תלוי בינינו ומשאיר משהו עצור... ואז מגיע היום שהוא הרי תמיד מגיע בסופו של דבר ושנינו נקלעים לאותו מקום מבלי דעת ופתאם מתייצבים זה מול זה ואני מחייכת מופתעת ואומרת לך היי ומה אתה עושה פה ומזוית העין רואה את זה שאיתך ואני מחסירה פעימה כי הוא כזה... כזה בעל נוכחות ופשוט עומד שם בצורה הכי טבעית שאפשר ושלוו וידידותי אבל אני, אוי לבושה, כל כך נבוכה או אולי חוששת להביך אותך ואני נשארת עומדת באותה תנועה קפואה ולא מסובבת את הכתף אפילו טיפה ולרגע מעמידה פנים שהאפרוחית מעסיקה אותי וכך תמיד אני יכולה להגיד שבכלל לא ראיתי שהיית עם מישהו ואני מסיימת את השיחה בחטף ורצה כאילו לענייני אבל אני בעצם רצה לשום מקום, אולי רק למקום בו אוכל להמתין עד שהסומק העז שהציפני יישטף מפני ואוכל לצאת שוב ולבוא בקהל באין מפריע. ואז אני כועסת על עצמי ואחר כך אני כועסת גם עליך כי כל מה שהיית צריך לעשות זה להציגו בפני ולא להישאר שתול באדמה אילם לפתע. ואחר כך, כאילו להכעיס, למרות שאני עושה סיבוב גדול אנחנו שוב נתקלים זה בזה וכבר צוחקים ומחליפים כמה משפטים סתמיים שלא קשורים לשום דבר ואני מבינה שהמבוכה שלך היתה גדולה משלי וזה מצחיק אותי כי אתה כבר איש גדול ומה אתה עושה עניין. ובשבוע שלאחר מכן אתה שוב בא והפעם אתה כמו אדם חדש, כאילו שההיתקלות הלא צפויה ההיא ניקתה את האויר והחיוך שלך יותר מאיר והרוגע שלך יותר נינוח ורק הויכוחים הפוליטיים שאתה תמיד יוצא בהם אוהב ישראל גדול ואוהב אריק שרון אבל לא מסכים איתו כמעט על כלום, רק הויכוחים האלה ממשיכים להיות כל כך סוערים ומלאי רגש. ואני מקנטרת אותך בלי חשבון וכשאתה שוב יוצא אל אופניך שבחוץ ורוכס את המעיל העבה עד קצה גרונך ואני מציצה במראה שבכניסה ושוב מרוצה, תמיד מרוצה, אני שואלת את עצמי איזה מחיר היית צריך לשלם וכמה רחוק היית צריך לנסוע כדי שתוכל לחיות את חייך ולמצוא את חלקת האלוהים השלוה שלך.
וכשהוא סוףסוף מצא חבר והחליט לדעת...כולנו שמחנו איתו, ואין ספק הוא שילם מחיר לא קטן עד שעשה את הצעד... דווקא אצלו נראה לי שהמחיר היה כבד יותר לפני. מגיעה לך
