../images/Emo39.gif כלבים נובחים והשיירה עוברת
משה דיין אמר על הערבים שאחרי כמה מכות על פח הם בורחים. ביום הכיפורים הוא למד אחרת. אבל מאז המלחמה ההיא, ובתאוצה גוברת מאז אוסלו, פיתחו הערבים דימוי דומה לגבי יכולת העמידה שלנו, ולא באשמתם. התקשורת וידידיהם מן השמאל, שאינם חדלים לשדר רפיון, החייו אצלם את הסטראוטיפ הישן של היהודים כ-"אולאד אל מיתא" (בני המות). גם דעת הקהל במערב נופלת בפח הזה. לפני כל בחירות היא מתנבאת לעליית השמאל, רק כדי לגלות שהרוב השמאלני הוא בתקשורת, לא בעם. עתונאי ישראלי לחוץ זרק לי פעם: אבל אם לא נוותר להם תהיה לנו עוד אנתיפאדה! התפלאתי - מה בכלל קרה לך בת"א מן האנתיפאדה הראשונה? את האבנים והבקת"בים חטפנו פה, ופה אין פאניקה! רק לאחר שקלט ערפאת את פיק הברכיים היהודי, נתן את פקודת האש. היום, עשרה חדשים אחרי, הוא רואה למגינת ליבו איך המקל החבלני הפלסטיני הולך ונשבר על גבה המוצק של החברה הישראלית - בקרית שמונה כבקרית ארבע, בת"א כבאריאל. עמו – מורעב, נצור ונתון למשיסת כנופיות, לומד עכשיו בדרך הקשה שמסוכן לשפוט את העם היהודי רק עפ"י התקשורת והעסקנים השמאלנים שלו. לא היה לערבים בלעם, להזהירם מפני העם ש"לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב", ובצר לו מסוגל לקום כלביא. לוחמת מג"ב חני אברמוב מנתניה, בת 19 בסך הכל, כמשל. מרחפת בין חיים למוות, עם לסת מרוסקת כתבה "אני חזקה, אבא. עכשיו אני נופלת, אבל מחר אקום". יועציו ושותפיו היהודים של ערפאת לא הכינו אותו לחני הזאת; וגם לא לאלפים שבאו לפסטיבל בגוש קטיף, ארץ הפצמ"רים, למקום שבכל רגע יכלו לנחות עליו פצצות מרגמה; או ל"אטרקציה" של סיורי-תיירות מודרכים במקום נפילת הפצצות; או להומור השחור של נוה צוף, של צעיר א´ שאומר לצעיר ב´: "אל תגיד לי לא, אח"כ תצטער שזה היה הדבר האחרון שאמרת לי"; ושל ילדה בשנות העשרה: "אני תופסת את עצמי ואומרת – מה השטויות האלה? אם חלילה יקרה משהו לאמא.. זה מה שאני אזכור?"; או של בני הזוג: הוא נוסע באוטובוס ממוגן והיא במכונית, "כדי שתהיה תנועה בכביש", ו"לפעמים.. אחרי שאני עוברת את האזור המסוכן אני נזכרת – אוי, שכחתי לפחד" (עתון המתנחלים "נקודה"). גם אריאל שרון הכשיל את ערפאת כשהחליט להתפשר ולהיות גמיש, מפני שעם ישראל "חלש". האם מחזור אוגוסט, ש-70% ממנו התנדבו לשרות קרבי, מקרין חולשה? יריד חוצות בקרית ארבע, בהשתתפות אלפים מלאי אופטימיות ושמחת חיים. לו טיילו שם ערפאת ומרעיו בין הדוכנים ומשחקי הילדים, בתוך פסיפס צבעוני של דוברי רוסית, נערות אתיופיות חמושות בקרבינים במדי משמר אזרחי, "בני מנשה" מגבול הודו-בורמה, חרדים בלבוש "תיקני" וחילונים גמורים, קהילה החווה כל לילה קונצרט-ירי ופחד-מוות בדרכים - היו מוצאים שותפות-גורל יהודית הדוקה ולא שמץ מן החברה הסדוקה, המתפוררת ושונאת-עצמה שתארו לעצמם בטרם יצאו להרפתקת מלחמת-אוסלו. הפתעת ההפתעות צפוייה למתכננים הפלסטינים מסיכומי משרד הפנים (המפגרים תמיד אחרי המציאות), המוכיחים שהאש הפלסטינית לא הבריחה את המתנחלים, כ"א להיפך: מחצית שנה של אנתיפאדה הביאה גידול של% 6-5 . כפר דרום המופגזת קלטה השנה 10 משפחות, וכך יישובים תחת אש כהר ברכה ואיתמר. בגבעה ה´ ביישוב עלי נתמלאה שכונה שלא אוכלסה 3 שנים. נוער הולך למאחזים מרוחקים ומסוכנים, זוגות צעירים בונים שם את חייהם. מעבר להישגים הדרמטיים והמדהימים של צה"ל ביירוט מחבלים-רוצחים ושולחיהם, עם ישראל מעביר מסר שקט ובלתי נראה אך מעמיק-חדור, אל העם השכן המוסת, הפוגע וגם נפגע: הגיע הזמן שתעריכו מחדש את היהודים, שכבר למעלה מ-100 שנים אתם יושבים לידם ובתוכם, ועדיין אינכם מכירים אותם. תגלו. שהם באו הנה כדי להישאר, וב"דפיקה על פח" לא תגרשו אותם. אם רק מנהיגיהם יהיו ראויים להם.
משה דיין אמר על הערבים שאחרי כמה מכות על פח הם בורחים. ביום הכיפורים הוא למד אחרת. אבל מאז המלחמה ההיא, ובתאוצה גוברת מאז אוסלו, פיתחו הערבים דימוי דומה לגבי יכולת העמידה שלנו, ולא באשמתם. התקשורת וידידיהם מן השמאל, שאינם חדלים לשדר רפיון, החייו אצלם את הסטראוטיפ הישן של היהודים כ-"אולאד אל מיתא" (בני המות). גם דעת הקהל במערב נופלת בפח הזה. לפני כל בחירות היא מתנבאת לעליית השמאל, רק כדי לגלות שהרוב השמאלני הוא בתקשורת, לא בעם. עתונאי ישראלי לחוץ זרק לי פעם: אבל אם לא נוותר להם תהיה לנו עוד אנתיפאדה! התפלאתי - מה בכלל קרה לך בת"א מן האנתיפאדה הראשונה? את האבנים והבקת"בים חטפנו פה, ופה אין פאניקה! רק לאחר שקלט ערפאת את פיק הברכיים היהודי, נתן את פקודת האש. היום, עשרה חדשים אחרי, הוא רואה למגינת ליבו איך המקל החבלני הפלסטיני הולך ונשבר על גבה המוצק של החברה הישראלית - בקרית שמונה כבקרית ארבע, בת"א כבאריאל. עמו – מורעב, נצור ונתון למשיסת כנופיות, לומד עכשיו בדרך הקשה שמסוכן לשפוט את העם היהודי רק עפ"י התקשורת והעסקנים השמאלנים שלו. לא היה לערבים בלעם, להזהירם מפני העם ש"לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב", ובצר לו מסוגל לקום כלביא. לוחמת מג"ב חני אברמוב מנתניה, בת 19 בסך הכל, כמשל. מרחפת בין חיים למוות, עם לסת מרוסקת כתבה "אני חזקה, אבא. עכשיו אני נופלת, אבל מחר אקום". יועציו ושותפיו היהודים של ערפאת לא הכינו אותו לחני הזאת; וגם לא לאלפים שבאו לפסטיבל בגוש קטיף, ארץ הפצמ"רים, למקום שבכל רגע יכלו לנחות עליו פצצות מרגמה; או ל"אטרקציה" של סיורי-תיירות מודרכים במקום נפילת הפצצות; או להומור השחור של נוה צוף, של צעיר א´ שאומר לצעיר ב´: "אל תגיד לי לא, אח"כ תצטער שזה היה הדבר האחרון שאמרת לי"; ושל ילדה בשנות העשרה: "אני תופסת את עצמי ואומרת – מה השטויות האלה? אם חלילה יקרה משהו לאמא.. זה מה שאני אזכור?"; או של בני הזוג: הוא נוסע באוטובוס ממוגן והיא במכונית, "כדי שתהיה תנועה בכביש", ו"לפעמים.. אחרי שאני עוברת את האזור המסוכן אני נזכרת – אוי, שכחתי לפחד" (עתון המתנחלים "נקודה"). גם אריאל שרון הכשיל את ערפאת כשהחליט להתפשר ולהיות גמיש, מפני שעם ישראל "חלש". האם מחזור אוגוסט, ש-70% ממנו התנדבו לשרות קרבי, מקרין חולשה? יריד חוצות בקרית ארבע, בהשתתפות אלפים מלאי אופטימיות ושמחת חיים. לו טיילו שם ערפאת ומרעיו בין הדוכנים ומשחקי הילדים, בתוך פסיפס צבעוני של דוברי רוסית, נערות אתיופיות חמושות בקרבינים במדי משמר אזרחי, "בני מנשה" מגבול הודו-בורמה, חרדים בלבוש "תיקני" וחילונים גמורים, קהילה החווה כל לילה קונצרט-ירי ופחד-מוות בדרכים - היו מוצאים שותפות-גורל יהודית הדוקה ולא שמץ מן החברה הסדוקה, המתפוררת ושונאת-עצמה שתארו לעצמם בטרם יצאו להרפתקת מלחמת-אוסלו. הפתעת ההפתעות צפוייה למתכננים הפלסטינים מסיכומי משרד הפנים (המפגרים תמיד אחרי המציאות), המוכיחים שהאש הפלסטינית לא הבריחה את המתנחלים, כ"א להיפך: מחצית שנה של אנתיפאדה הביאה גידול של% 6-5 . כפר דרום המופגזת קלטה השנה 10 משפחות, וכך יישובים תחת אש כהר ברכה ואיתמר. בגבעה ה´ ביישוב עלי נתמלאה שכונה שלא אוכלסה 3 שנים. נוער הולך למאחזים מרוחקים ומסוכנים, זוגות צעירים בונים שם את חייהם. מעבר להישגים הדרמטיים והמדהימים של צה"ל ביירוט מחבלים-רוצחים ושולחיהם, עם ישראל מעביר מסר שקט ובלתי נראה אך מעמיק-חדור, אל העם השכן המוסת, הפוגע וגם נפגע: הגיע הזמן שתעריכו מחדש את היהודים, שכבר למעלה מ-100 שנים אתם יושבים לידם ובתוכם, ועדיין אינכם מכירים אותם. תגלו. שהם באו הנה כדי להישאר, וב"דפיקה על פח" לא תגרשו אותם. אם רק מנהיגיהם יהיו ראויים להם.