התחרות
- פותח הנושא קצת דיווה
- פורסם בתאריך
אלמונימית10
New member
אל תשכחי את השרשור עם הסיפור שלי
איילה נחשפת-"בטיפול" מאת-לינוי אסאו
איילה נכנסת לחדר של ראובן עם מבט מושפל, הוא מבחין ומרגיש שהיום היא שונה מבעבר, הוא רואה שהיא עברה איזה שינוי באשפוז היום שהיא לקחה מיוזמתה, דווקא בתקופת החגים, כשהיא אמורה להיות עם המשפחה. "מה שלומך"? הוא שואל בזהירות, כאילו הולך על תבנית ביצים,"נראה שאת לא ישנה כל כך טוב בלילה"... "אני כל הזמן חולמת חלומות מוזרים"... היא עונה, מהססת במקצת, חצי רדומה. "את רוצה לספר לי על מה את חולמת" ראובן שואל, פוחד ממתקפה שתגיע. "בחלומות שלי,אני פוסעת לי ברחובות העיר. נודדת ממקום למקום, מעיר לעיר, מאזור לאזור, מתקופה לתקופה, מכאב לכאב גדול יותר". היא פוצחת במונולוג, מופתעת כמעט כמו ראובן מאיפה כל זה מגיע, מאיפה יש לה האומץ? האם היא כבר בוטחת בו? האם היא שלמה עם עצמה?... "אני נושמת את האוויר הצונן שמלבה איזו אש פנימית שלא מפסיקה לבעור. אני הולכת כשאגרופיי כפוצים ומוחי עובד שעות נוספות, רוקם מזימות, מתכנן את דרכי המילוט האפשריות לכל מקרה שלא יבוא. אני מתבוננת ימינה ושמאלה ובטוחה שכולם יודעים מה עובר לי בראש. שכולם שומעים את הקולות שזועקים לי בתוך גלגלי המוח, את הכאב ששורף לי את הלב… אבל בחוץ דממה. אני פוחדת מהצללים, למרות שלא אמרתי את זה לאף אחד, אני מפחדת מכל גבר שעובר ברחוב, ואני מספרת לך את זה היום"... ראובן שותק, נדהם מעוצמת המילים שהיא מוציאה מפיה בשקיקה, היא מביטה בו בעיניי האיילה העמוקות שלה, לוקחת אוויר וממשיכה, "כל גבר שזורק בי מבט מגורה, מבט תאב, מבט צמא לעוד… אני אפילו שונאת את רוב הגברים, בעיקר את המכוערים, הזקנים וחסרי התרבות שביניהם, כי הם מוצפים בכל כך הרבה שופכין של התרבות הישראלית, ששואבת אמונות והתנהגויות מן הברבריים. כל גבר חושב שהוא חייב לומר מה עובר לו בראש, למרות שזה לא מעניין אף אחד ובטח לא אותי, ובטח ובטח לא כשזה מרומז אליי, כשהם בטוחים שהם הכי גברים שיש, אם הם יעיזו לתקוע את המבט הרעב שלהם בחזה שלי ויוסיפו איזו שריקה מלאת התפעלות. ומן המתרס השני אני יודעת היטב מה עובר להם בראש מה הם היו מייחלים לעשות בגופי הקט, באבריי. אני יודעת כי אני מכירה את סוג הגברים האלה, ואולי אף יותר מידי טוב. ולפעמים אני מתגעגעת לתחושה שבוהים בי, בגופי ולא מרחמים עלי בצער על איך שגופי נראה כעת, או על עיניי השקועות, אלא עליי כאישה לכל דבר, כאישה נחשקת המוכנה לקבל ולהעניק אהבה"... היא מפסיקה לרגע, לוקחת אוויר, מעלה בזכרונה את נסיונות ההתאבדות, את נטילת הכדורים, בקליניקה שלו, אולי בגלל זה היא מרשה לעצמה להפתח אליו עכשיו- כפיצוי על עוגמת הנפש, כדי שהוא יעריך אותה שוב, שיאהב אותה כמו אבא..הוא שותק... ומביט בה במבט מעריך, מבט מרחם במקצת!?!....
איילה נכנסת לחדר של ראובן עם מבט מושפל, הוא מבחין ומרגיש שהיום היא שונה מבעבר, הוא רואה שהיא עברה איזה שינוי באשפוז היום שהיא לקחה מיוזמתה, דווקא בתקופת החגים, כשהיא אמורה להיות עם המשפחה. "מה שלומך"? הוא שואל בזהירות, כאילו הולך על תבנית ביצים,"נראה שאת לא ישנה כל כך טוב בלילה"... "אני כל הזמן חולמת חלומות מוזרים"... היא עונה, מהססת במקצת, חצי רדומה. "את רוצה לספר לי על מה את חולמת" ראובן שואל, פוחד ממתקפה שתגיע. "בחלומות שלי,אני פוסעת לי ברחובות העיר. נודדת ממקום למקום, מעיר לעיר, מאזור לאזור, מתקופה לתקופה, מכאב לכאב גדול יותר". היא פוצחת במונולוג, מופתעת כמעט כמו ראובן מאיפה כל זה מגיע, מאיפה יש לה האומץ? האם היא כבר בוטחת בו? האם היא שלמה עם עצמה?... "אני נושמת את האוויר הצונן שמלבה איזו אש פנימית שלא מפסיקה לבעור. אני הולכת כשאגרופיי כפוצים ומוחי עובד שעות נוספות, רוקם מזימות, מתכנן את דרכי המילוט האפשריות לכל מקרה שלא יבוא. אני מתבוננת ימינה ושמאלה ובטוחה שכולם יודעים מה עובר לי בראש. שכולם שומעים את הקולות שזועקים לי בתוך גלגלי המוח, את הכאב ששורף לי את הלב… אבל בחוץ דממה. אני פוחדת מהצללים, למרות שלא אמרתי את זה לאף אחד, אני מפחדת מכל גבר שעובר ברחוב, ואני מספרת לך את זה היום"... ראובן שותק, נדהם מעוצמת המילים שהיא מוציאה מפיה בשקיקה, היא מביטה בו בעיניי האיילה העמוקות שלה, לוקחת אוויר וממשיכה, "כל גבר שזורק בי מבט מגורה, מבט תאב, מבט צמא לעוד… אני אפילו שונאת את רוב הגברים, בעיקר את המכוערים, הזקנים וחסרי התרבות שביניהם, כי הם מוצפים בכל כך הרבה שופכין של התרבות הישראלית, ששואבת אמונות והתנהגויות מן הברבריים. כל גבר חושב שהוא חייב לומר מה עובר לו בראש, למרות שזה לא מעניין אף אחד ובטח לא אותי, ובטח ובטח לא כשזה מרומז אליי, כשהם בטוחים שהם הכי גברים שיש, אם הם יעיזו לתקוע את המבט הרעב שלהם בחזה שלי ויוסיפו איזו שריקה מלאת התפעלות. ומן המתרס השני אני יודעת היטב מה עובר להם בראש מה הם היו מייחלים לעשות בגופי הקט, באבריי. אני יודעת כי אני מכירה את סוג הגברים האלה, ואולי אף יותר מידי טוב. ולפעמים אני מתגעגעת לתחושה שבוהים בי, בגופי ולא מרחמים עלי בצער על איך שגופי נראה כעת, או על עיניי השקועות, אלא עליי כאישה לכל דבר, כאישה נחשקת המוכנה לקבל ולהעניק אהבה"... היא מפסיקה לרגע, לוקחת אוויר, מעלה בזכרונה את נסיונות ההתאבדות, את נטילת הכדורים, בקליניקה שלו, אולי בגלל זה היא מרשה לעצמה להפתח אליו עכשיו- כפיצוי על עוגמת הנפש, כדי שהוא יעריך אותה שוב, שיאהב אותה כמו אבא..הוא שותק... ומביט בה במבט מעריך, מבט מרחם במקצת!?!....
חלק ב'
"היום יותר מאי פעם, אחרי שתחושת המוות הציפה את העורקים ויצרה לחץ פנימי על הנפש המועדת, על שרירי הלב. זמן רב לא ראיתי מבט הבוחן אותי בשל יופיי, רק רחמים וכאב וצער מראות לאחרונה העיניים, אבל לפחות אני בפנימיה, חצי נחמה. הפנימיה היא משהו מיוחד בשבילי, היא מעין מקום מפלט לאחר מגורים ממושכים בבית בעיר הקטנה, החממה, זו שלא תמיד מגנה, האזור היבש שלרוב מדמם על עצמו ומשיל את אבק המדבר מעליו. והעיר הקטנה שמתיימרת לא להיות מקופחת משאר ערי ישראל, בשל הריחוק הגיאוגרפי וההיסטוריה שמלווה את העיר מבחינת סטריאוטיפים חברתיים, אמונות ושמועות. העיר הקטנה שבה כולם יודעים הכול על כולם, כי גם אם לא תרצה, תדע את זה מפה ומשם, עיר שטוחנת באבני רחיים את חייהם של מאות תושבים, מאות תיירים, אלפי חוויות ואלפי נפשות, ששותקות, אך מתחננות למצוא נחמה במקום אחר, רחוק, גדול ורועש יותר. השקט של הבית בחגים, יכול לעיתים קרובות להוציא אותי מהכלים, השקט שלפני הסערה, הדממה שלפני הבכי קורע הלב, האבל ובעיקר הכאב. העיר הזו מסמלת את החופש, עיר התיירות, עם הים, ההרים והטבע שביניהם, והשקט שבחופשה, ופריצת הגבולות, הו אילו גבולות פרוצים, שפרצו סכר עמוק, שהטביע את התחושות ששחו עימי עד סוף הדרך. ובפנימיה נו, מה כבר אפשר לחדש על הפנימיה, מאות אנשים, שונים, משונים, היכולים לבטא את עצמם כאוות נפשם, שיכולים להחצין את מי שהם באמת, בלי סיפורי כיסוי, בלי לחוש אשמה, בלי להסוות ולנסות להתקבל בחברה המגובשת, צמאת הדם, הרעבה לבשר חי, נושם, ואף מחרחר, רואה את כולם רצים ממהרים, רודפים, דוהרים". "את אוהבת את ההמון"? ראובן מפסיק את הרצף שלה לפתע. היא חושבת לרגע, ועונה בחיוך, "אני זוכרת כשהייתי עוברת ברחוב בין המון אנשים, מגוונים, מיוחדים, יפים, מכוערים, נחמדים, אדישים, עדינים, טובי לב, מעורבים, שחורים, לבנים, צהובים, ישנם גם ירוקים, עם עלים באישונים, וגם כחולים עם סרטים במקום תאים אהבתי את זה. וכולם עוברים מולי כמו שאני עוברת מולם, ואולי חושבים כמוני על מהותו של העולם, על חיי ועל חיי הנוער שכמוני תוהה, לאן ילך ומה יעשה, ואני מנסה לרקום לכל אחד סיפור חיים, עם בית וגינה ושלושה חתולים, עם אימא מבשלת ואבא שאוהב, ובית ששקט בו ובלי כאב בלב, עם שמש בשמיים וציוצי ציפורים, עם ילדה מוגנת, שטוב לה בחיים". "וככה הרגשת באשפוז? בבית חולים?", ראובן מעז, ולא בטוח אם הוא עבר את הגבול. "בבית החולים הכאב השתלט וגרם לי לחשוב אילו חיים יכלו להיות לי אם רק אצא מהחדר המרגיע עד כדי בחילה, אעזוב את כל הרופאים ואת האחות החמימה שחושבת שאני לא מבינה שהיא רוצה שאפנה כבר את המיטה כדי שהיא לא תצטרך להתאמץ ולחייך אליי כל פעם מחדש למרות שהיא יודעת שאין לי עוד הרבה סיכויים ושחבל לה שגמרתי לי כל כך מוקדם את החיים, היא הסתכלה עלי מוזר, בטח בגלל שזו תקופת החגים".
"היום יותר מאי פעם, אחרי שתחושת המוות הציפה את העורקים ויצרה לחץ פנימי על הנפש המועדת, על שרירי הלב. זמן רב לא ראיתי מבט הבוחן אותי בשל יופיי, רק רחמים וכאב וצער מראות לאחרונה העיניים, אבל לפחות אני בפנימיה, חצי נחמה. הפנימיה היא משהו מיוחד בשבילי, היא מעין מקום מפלט לאחר מגורים ממושכים בבית בעיר הקטנה, החממה, זו שלא תמיד מגנה, האזור היבש שלרוב מדמם על עצמו ומשיל את אבק המדבר מעליו. והעיר הקטנה שמתיימרת לא להיות מקופחת משאר ערי ישראל, בשל הריחוק הגיאוגרפי וההיסטוריה שמלווה את העיר מבחינת סטריאוטיפים חברתיים, אמונות ושמועות. העיר הקטנה שבה כולם יודעים הכול על כולם, כי גם אם לא תרצה, תדע את זה מפה ומשם, עיר שטוחנת באבני רחיים את חייהם של מאות תושבים, מאות תיירים, אלפי חוויות ואלפי נפשות, ששותקות, אך מתחננות למצוא נחמה במקום אחר, רחוק, גדול ורועש יותר. השקט של הבית בחגים, יכול לעיתים קרובות להוציא אותי מהכלים, השקט שלפני הסערה, הדממה שלפני הבכי קורע הלב, האבל ובעיקר הכאב. העיר הזו מסמלת את החופש, עיר התיירות, עם הים, ההרים והטבע שביניהם, והשקט שבחופשה, ופריצת הגבולות, הו אילו גבולות פרוצים, שפרצו סכר עמוק, שהטביע את התחושות ששחו עימי עד סוף הדרך. ובפנימיה נו, מה כבר אפשר לחדש על הפנימיה, מאות אנשים, שונים, משונים, היכולים לבטא את עצמם כאוות נפשם, שיכולים להחצין את מי שהם באמת, בלי סיפורי כיסוי, בלי לחוש אשמה, בלי להסוות ולנסות להתקבל בחברה המגובשת, צמאת הדם, הרעבה לבשר חי, נושם, ואף מחרחר, רואה את כולם רצים ממהרים, רודפים, דוהרים". "את אוהבת את ההמון"? ראובן מפסיק את הרצף שלה לפתע. היא חושבת לרגע, ועונה בחיוך, "אני זוכרת כשהייתי עוברת ברחוב בין המון אנשים, מגוונים, מיוחדים, יפים, מכוערים, נחמדים, אדישים, עדינים, טובי לב, מעורבים, שחורים, לבנים, צהובים, ישנם גם ירוקים, עם עלים באישונים, וגם כחולים עם סרטים במקום תאים אהבתי את זה. וכולם עוברים מולי כמו שאני עוברת מולם, ואולי חושבים כמוני על מהותו של העולם, על חיי ועל חיי הנוער שכמוני תוהה, לאן ילך ומה יעשה, ואני מנסה לרקום לכל אחד סיפור חיים, עם בית וגינה ושלושה חתולים, עם אימא מבשלת ואבא שאוהב, ובית ששקט בו ובלי כאב בלב, עם שמש בשמיים וציוצי ציפורים, עם ילדה מוגנת, שטוב לה בחיים". "וככה הרגשת באשפוז? בבית חולים?", ראובן מעז, ולא בטוח אם הוא עבר את הגבול. "בבית החולים הכאב השתלט וגרם לי לחשוב אילו חיים יכלו להיות לי אם רק אצא מהחדר המרגיע עד כדי בחילה, אעזוב את כל הרופאים ואת האחות החמימה שחושבת שאני לא מבינה שהיא רוצה שאפנה כבר את המיטה כדי שהיא לא תצטרך להתאמץ ולחייך אליי כל פעם מחדש למרות שהיא יודעת שאין לי עוד הרבה סיכויים ושחבל לה שגמרתי לי כל כך מוקדם את החיים, היא הסתכלה עלי מוזר, בטח בגלל שזו תקופת החגים".
חלק ג'תפוז לא נותן לי מעל 6500 תוים
איילה מתבוננת בחלון, ולרגע יש שקט, היא חושבת לעצמה- השמש שוקעת והיום זו שקיעה מיוחדת, מתנת פרידה מהכאב שבנפש שקע. השקיעה הזו מעציבה אותי יותר מהמחשבות שרצות בראשי ביומיים האחרונים, היא נכנסת למרה שחורה. יש עוד רגע של שקט,ראובן לא אומר מילה. "אתה יודע, גיליתי שאני כבר לא ילדה. אני מתגעגעת לילדות, לליטוף של אימא על ראשי, לנשיקת לילה טוב ולפינוק, מה, אסור?! אני חולה מבפנים, אז מה אם אני כבר ילדה גדולה. למרות שאני רבה איתה. ואתה יודע שהיא כבר לא יכולה להתמודד איתי יותר? היא אמרה שאני עוברת לגור בבית אחר, כי אצל סבתא יותר נקי ומאוורר והם גרים בקומה שנייה ויהיה לי שם שקט ואוכל להישאר ערה עד מאוחר. אבל יהיה לי יותר מידי שקט כי סבא סבתא כבר זקנים ויש להם בבית ריח רע של נפטלין ובגדים ישנים ואני לא אוהבת את השמיכה שלהם שעוקצת אותי תמיד ואני רוצה את החדר שלי כי שמה גרתי תמיד,ומה הקשר לא כל כך הבנתי ולא אמרתי לה דבר, כי אימא אמרה לי שלא מדברים על מה שכבר עבר והיה ונגמר". "אני חושב שזה בגלל שהיא דואגת לך, היא רוצה שתהיי מאושרת", ראובן מתמתח על הכורסא, "אתה יודע",היא מתחמקת מתשובה ישירה, "השבוע האחות עם מבט העגל בעיניים שאלה אותי מתי בפעם האחרונה הרגשתי אושר, מתי הצהרתי בפומבי שהנאה פנימית ממלאת את חדרי גופי. שאלה די לגיטימית, אך טומנת בחובה אינספור תהיות. משום מה חזרתי לגיל הילדות במחשבותיי וגיליתי כי מעטות היו הפעמים בהם חשתי שאני מאושרת, או לפחות הצהרתי שכך. מתי באמת הייתי מאושרת? מתי העדתי על עצמי שטוב לי ואני שמחה?! אתה תוהה?!... האם היה זה כשחשבתי שמצאתי אהבה?!, האם היה זה כשכבר לא כאבתי את הכאב של אימא שאין לה אומץ לשנות?, האם כשסיימת את לימודיי והודעתי שזה נגמר ואני עוזבת את העיר ממחר?! ואולי ביום בו הבנתי שכולם רעים?! כי אנשים נולדו אכזריים להורים רעים ומשפחה של מתעללים, וכמו שאמרו ממני גדולים "יצר האדם רע מנעוריו" ואכן גם "העולם הוא גם במה וכולנו שחקנים" גרועים, צבועים ומכוערים.
איילה מתבוננת בחלון, ולרגע יש שקט, היא חושבת לעצמה- השמש שוקעת והיום זו שקיעה מיוחדת, מתנת פרידה מהכאב שבנפש שקע. השקיעה הזו מעציבה אותי יותר מהמחשבות שרצות בראשי ביומיים האחרונים, היא נכנסת למרה שחורה. יש עוד רגע של שקט,ראובן לא אומר מילה. "אתה יודע, גיליתי שאני כבר לא ילדה. אני מתגעגעת לילדות, לליטוף של אימא על ראשי, לנשיקת לילה טוב ולפינוק, מה, אסור?! אני חולה מבפנים, אז מה אם אני כבר ילדה גדולה. למרות שאני רבה איתה. ואתה יודע שהיא כבר לא יכולה להתמודד איתי יותר? היא אמרה שאני עוברת לגור בבית אחר, כי אצל סבתא יותר נקי ומאוורר והם גרים בקומה שנייה ויהיה לי שם שקט ואוכל להישאר ערה עד מאוחר. אבל יהיה לי יותר מידי שקט כי סבא סבתא כבר זקנים ויש להם בבית ריח רע של נפטלין ובגדים ישנים ואני לא אוהבת את השמיכה שלהם שעוקצת אותי תמיד ואני רוצה את החדר שלי כי שמה גרתי תמיד,ומה הקשר לא כל כך הבנתי ולא אמרתי לה דבר, כי אימא אמרה לי שלא מדברים על מה שכבר עבר והיה ונגמר". "אני חושב שזה בגלל שהיא דואגת לך, היא רוצה שתהיי מאושרת", ראובן מתמתח על הכורסא, "אתה יודע",היא מתחמקת מתשובה ישירה, "השבוע האחות עם מבט העגל בעיניים שאלה אותי מתי בפעם האחרונה הרגשתי אושר, מתי הצהרתי בפומבי שהנאה פנימית ממלאת את חדרי גופי. שאלה די לגיטימית, אך טומנת בחובה אינספור תהיות. משום מה חזרתי לגיל הילדות במחשבותיי וגיליתי כי מעטות היו הפעמים בהם חשתי שאני מאושרת, או לפחות הצהרתי שכך. מתי באמת הייתי מאושרת? מתי העדתי על עצמי שטוב לי ואני שמחה?! אתה תוהה?!... האם היה זה כשחשבתי שמצאתי אהבה?!, האם היה זה כשכבר לא כאבתי את הכאב של אימא שאין לה אומץ לשנות?, האם כשסיימת את לימודיי והודעתי שזה נגמר ואני עוזבת את העיר ממחר?! ואולי ביום בו הבנתי שכולם רעים?! כי אנשים נולדו אכזריים להורים רעים ומשפחה של מתעללים, וכמו שאמרו ממני גדולים "יצר האדם רע מנעוריו" ואכן גם "העולם הוא גם במה וכולנו שחקנים" גרועים, צבועים ומכוערים.
חלק ד'-כמעט אחרון ודי../images/Emo70.gif
בוא ואספר לך סיפור, ילדה נולדת במשפחה שנראית כלפי חוץ כמשפחה רגילה, ובפנים המשפחה היא מחלה ממאירה, נדירה. לא עמידה במים, לא עושה חשבון, עם בכי בעיניים בכל יום ויום. הילדה מבינה כבר מגיל צעיר מה מותר ומה אסור, לומר ולהעיר, מתי אבא כועס אז צריך לשמור על שקט ומתי אבא כועס ומחליט לשבור עוד רגל. והילדה, ילדה פיקחית שיודעת עמוק בפנים שלמרות שכולם אומרים לה שהיא אשמה בכל, זו לא היא אלה ההורים. היא שומרת על השקט, משתדלת ללמוד יפה, לאכול הכל ולא להשאיר אוכל בצלחת ולסדר את החדר כשבאים אורחים, או כשאבא מגיע עצבני. ועדיין ההורים רבים, מכים ואז בוכים. אם לומר את האמת, אני לא זוכרת הרבה מילדותי כי היא נדחקה לפינה שבה עוד יכלו להכות אותי ושתקתי. נכון שהתאמצתי לא לבכות, ולהסתכל לאבא בכוונה בעיניים כדי שיראה שהוא יכול להמשיך ולצעוק, ולי זה כלל לא יפריע אם הוא ימשיך לצעוק עליי ואפילו יאיים עליי שהוא יכה אותי חזק, וירצח אותי מחר, אם לא אעשה את שיעורי הבית או לא אלמד את לוח הכפל, אם לא אנקה עם אימא את הבית או לא אטפל באח שלי יפה. והוא צועק והולך ואז הפקק שבי משתחרר כי אבא הגדול והגבוה כבר הלך לצעוק על מישהו אחר ועכשיו זה כבר מותר להראות שקצת מפחיד וקצת כאב וקצת נמאס ואפשר לבכות בשקט מתחת לכרית בין הבובות, שהן החברות שלי, החברות הכי טובות. הן יודעות לשמור סודות ולחייך בלי שבעיניים יהיו להן דמעות, הן שמחות, בשמחת חיים הן מלאות, כי להן מותר הן יכולות. הן הפנטזיות שלי שמתגשמות. א-ב-א... מי חשב על השם הזה בכלל?! ומי יעד לגבר תפקיד מרכזי ועיקרי במשפחה? ומי אמר שמותר להכות ולחנך את הילדים והאישה? ולמה לי תמיד אסור להכות או להחזיר ולאבא מותר? ואיך נלחמים נגד גבר גדול חזק ואכזר? ומה עושים במדינה דמוקרטית בה החוק והמשטרה לא עושים דבר, עד שכבר נהיה מאוחר? ולמה לכל השאלות העמוקות, התהומיות והחזקות יש תשובות ברורות של כן ולא של גמגום ושל ככה ושל זה מה יש, וכזו החברה, ועדיף לא להתרגש ולהתייאש". את כועסת על אבא שלך? את שונאת אותו"? ראובן נדהם מעוצמת הוידוי, ומנסה לא לראות בעיני רוחו מה באמת עבר עליה...
בוא ואספר לך סיפור, ילדה נולדת במשפחה שנראית כלפי חוץ כמשפחה רגילה, ובפנים המשפחה היא מחלה ממאירה, נדירה. לא עמידה במים, לא עושה חשבון, עם בכי בעיניים בכל יום ויום. הילדה מבינה כבר מגיל צעיר מה מותר ומה אסור, לומר ולהעיר, מתי אבא כועס אז צריך לשמור על שקט ומתי אבא כועס ומחליט לשבור עוד רגל. והילדה, ילדה פיקחית שיודעת עמוק בפנים שלמרות שכולם אומרים לה שהיא אשמה בכל, זו לא היא אלה ההורים. היא שומרת על השקט, משתדלת ללמוד יפה, לאכול הכל ולא להשאיר אוכל בצלחת ולסדר את החדר כשבאים אורחים, או כשאבא מגיע עצבני. ועדיין ההורים רבים, מכים ואז בוכים. אם לומר את האמת, אני לא זוכרת הרבה מילדותי כי היא נדחקה לפינה שבה עוד יכלו להכות אותי ושתקתי. נכון שהתאמצתי לא לבכות, ולהסתכל לאבא בכוונה בעיניים כדי שיראה שהוא יכול להמשיך ולצעוק, ולי זה כלל לא יפריע אם הוא ימשיך לצעוק עליי ואפילו יאיים עליי שהוא יכה אותי חזק, וירצח אותי מחר, אם לא אעשה את שיעורי הבית או לא אלמד את לוח הכפל, אם לא אנקה עם אימא את הבית או לא אטפל באח שלי יפה. והוא צועק והולך ואז הפקק שבי משתחרר כי אבא הגדול והגבוה כבר הלך לצעוק על מישהו אחר ועכשיו זה כבר מותר להראות שקצת מפחיד וקצת כאב וקצת נמאס ואפשר לבכות בשקט מתחת לכרית בין הבובות, שהן החברות שלי, החברות הכי טובות. הן יודעות לשמור סודות ולחייך בלי שבעיניים יהיו להן דמעות, הן שמחות, בשמחת חיים הן מלאות, כי להן מותר הן יכולות. הן הפנטזיות שלי שמתגשמות. א-ב-א... מי חשב על השם הזה בכלל?! ומי יעד לגבר תפקיד מרכזי ועיקרי במשפחה? ומי אמר שמותר להכות ולחנך את הילדים והאישה? ולמה לי תמיד אסור להכות או להחזיר ולאבא מותר? ואיך נלחמים נגד גבר גדול חזק ואכזר? ומה עושים במדינה דמוקרטית בה החוק והמשטרה לא עושים דבר, עד שכבר נהיה מאוחר? ולמה לכל השאלות העמוקות, התהומיות והחזקות יש תשובות ברורות של כן ולא של גמגום ושל ככה ושל זה מה יש, וכזו החברה, ועדיף לא להתרגש ולהתייאש". את כועסת על אבא שלך? את שונאת אותו"? ראובן נדהם מעוצמת הוידוי, ומנסה לא לראות בעיני רוחו מה באמת עבר עליה...
תפוז ממש מתנגד שזה יגמר-חלק ד'
"אבא שלי לא כל כך רשע, הוא חולה ואומלל והייתה לו ילדות קשה, ואולי זה גם מה שיאמרו על אח שלי בעוד שנתיים, או שנה? כי זה אחלה של תירוץ להאשים אחרים בטעויות שאנחנו עושים, וגם להדביק סטריאוטיפים שעוברים בגנטיקה או בהיסטוריה הפסיכולוגית של המשפחה לאנשים מסכנים, מסוכנים. ואולי באמת ההורים הם האשמים כי צורת החינוך שלהם והדוגמא האישית שלהם היו לקויים, או שמא זו הדרך שנלמדה מהחוויות והטראומות בחיים. האבא שלי, שאומנם לא מגיע לו את התואר הכבוד, העניק אהבה לא פעם בחיבוק קר ועוצמתי, בסטירה חמה ומלטפת, בנשיקה עוקצנית עם זיפים ובהרבה מתנות פיצוי וסליחה שהוא לנו קנה. לפעמים גם על ידי שבירת עצמות או חפצים, ודילול אמצעים, עונשים חינוכיים, צלקות ולקחים לכל החיים. לתת פליק קטן בטוסיק או סטירה לניעור המחשבות זו דרך חינוך מאוד קבילה ונפוצה, השאלה היא מה עוצמתה וכוחה של היד המחנכת, שגם מלטפת, נותנת חיבה ומחבקת. אתה יודע שכשהתקשרתי למשטרה בפעם האחרונה לאחר שכבר עברתי לפנימיה, חשבו שזהו תרגיל נקמה של ילדה קטנה, ולא הבנתי מה ההגיון בכך, אבל מה אני לעומת אדון שוטר מבינה? והוא הרי טוען שהוא לא הקב''ט האישי שלי, לכן לי אין זכות שניידת תגיע לביתי, תעזור לאימי, תציל את אחותי או תעצור מביצוע רצח את אבי... ושאלתי את עצמי למה הוא לא מאמין לי ולמה לי הוא לא עוזר כי הוא הרי שוטר ואם לא הוא אין למי לפנות, אין מישהו אחר. לבסוף על המערכת הערמתי ואת חברותי שהתחזו לשכנות להתקשר לאדון שוטר שכנעתי, או שמא עליי לומר התחננתי, כי השכנים האמיתיים בחייהם עמוק שקועים, ומסבל הסביבה מתעלמים, מתחמקים, כמו עיוורים, כמו כלבים. והשכנים בעיר הקטנה, גם הם מנוולים לא קטנים, את אימא מקניטים שכאישה עליה לספוג ולשתוק, לשמור על כבוד אב הבית והמשפחה, ולא לעורר מהומה על איזו מהלומה. כי היא הרי האשמה, היא גרמה לכך ומגיע לה, שתלמד לסבול בשקט בלי להרעיש ולמצוא מריבות מתחת לאדמה. אבל מה הם מבינים בעצם, הוא אדם למופת כלפי חוץ לחבריו, אבל אם רק ידעו מה הוא עשה לנו בתוך ביתנו, בלב, בנפש ועד כמה זה כאב".
"אבא שלי לא כל כך רשע, הוא חולה ואומלל והייתה לו ילדות קשה, ואולי זה גם מה שיאמרו על אח שלי בעוד שנתיים, או שנה? כי זה אחלה של תירוץ להאשים אחרים בטעויות שאנחנו עושים, וגם להדביק סטריאוטיפים שעוברים בגנטיקה או בהיסטוריה הפסיכולוגית של המשפחה לאנשים מסכנים, מסוכנים. ואולי באמת ההורים הם האשמים כי צורת החינוך שלהם והדוגמא האישית שלהם היו לקויים, או שמא זו הדרך שנלמדה מהחוויות והטראומות בחיים. האבא שלי, שאומנם לא מגיע לו את התואר הכבוד, העניק אהבה לא פעם בחיבוק קר ועוצמתי, בסטירה חמה ומלטפת, בנשיקה עוקצנית עם זיפים ובהרבה מתנות פיצוי וסליחה שהוא לנו קנה. לפעמים גם על ידי שבירת עצמות או חפצים, ודילול אמצעים, עונשים חינוכיים, צלקות ולקחים לכל החיים. לתת פליק קטן בטוסיק או סטירה לניעור המחשבות זו דרך חינוך מאוד קבילה ונפוצה, השאלה היא מה עוצמתה וכוחה של היד המחנכת, שגם מלטפת, נותנת חיבה ומחבקת. אתה יודע שכשהתקשרתי למשטרה בפעם האחרונה לאחר שכבר עברתי לפנימיה, חשבו שזהו תרגיל נקמה של ילדה קטנה, ולא הבנתי מה ההגיון בכך, אבל מה אני לעומת אדון שוטר מבינה? והוא הרי טוען שהוא לא הקב''ט האישי שלי, לכן לי אין זכות שניידת תגיע לביתי, תעזור לאימי, תציל את אחותי או תעצור מביצוע רצח את אבי... ושאלתי את עצמי למה הוא לא מאמין לי ולמה לי הוא לא עוזר כי הוא הרי שוטר ואם לא הוא אין למי לפנות, אין מישהו אחר. לבסוף על המערכת הערמתי ואת חברותי שהתחזו לשכנות להתקשר לאדון שוטר שכנעתי, או שמא עליי לומר התחננתי, כי השכנים האמיתיים בחייהם עמוק שקועים, ומסבל הסביבה מתעלמים, מתחמקים, כמו עיוורים, כמו כלבים. והשכנים בעיר הקטנה, גם הם מנוולים לא קטנים, את אימא מקניטים שכאישה עליה לספוג ולשתוק, לשמור על כבוד אב הבית והמשפחה, ולא לעורר מהומה על איזו מהלומה. כי היא הרי האשמה, היא גרמה לכך ומגיע לה, שתלמד לסבול בשקט בלי להרעיש ולמצוא מריבות מתחת לאדמה. אבל מה הם מבינים בעצם, הוא אדם למופת כלפי חוץ לחבריו, אבל אם רק ידעו מה הוא עשה לנו בתוך ביתנו, בלב, בנפש ועד כמה זה כאב".
I M M O R T A L 5
New member
גם אני רוצה להשתתף 
אפשר מממש לפתח את העלילה של מטופל מן הסדרה?כאילו לקחת אותו ולפתח אותו ולגרום ממש לכל הטיפול שלו להתפתחות שכזו אפילו אם היא לא עד כדי כך הגיונית???? עד כמה מילים\תווים\שורות התסריט יכול להיות??? התסריט השני חייב להיות קשור לתסריט הראשון או אפשר אחר?
אפשר מממש לפתח את העלילה של מטופל מן הסדרה?כאילו לקחת אותו ולפתח אותו ולגרום ממש לכל הטיפול שלו להתפתחות שכזו אפילו אם היא לא עד כדי כך הגיונית???? עד כמה מילים\תווים\שורות התסריט יכול להיות??? התסריט השני חייב להיות קשור לתסריט הראשון או אפשר אחר?
החגים ואתי (שם בדוי.)
אתי נוהגת תמיד לערוך את החגים בבית החולים. לא בהתנדבות, אלא בתור מאובדת לדעת. לא בעיה- קצת סכין גילוח בורידים הנכונים. את החגים השנה היא רצתה לעבור עם המטפל שלה, ולכן, הגיעה לפגישה עם נפט בבקבוק מיץ, שפכה אותו והדליקה גפרור. שניה לפני כן היא נתנה את הנאום של חייה: נמאס לי מהפסיכולוגים המהנהנים, כמוך. נמאס לי מכל הצבועים שמעמידים פנים של נורמאלים ובעצם הם נרקסיסטים שמנסים להעלות ת'אגו של עצמם על ידי עזרה לזולת. נמאס לי מסנובים כאלה. אבל אותך אני דווקא מחבבת. רוצה להיות איתי בחג? (ואז מגיע הנפט והמצית. החדר עולה בלהבות עד שהמטפל מתעשת ומכבה אותן.) לפגישה הבאה אתי מגיעה עם ידיים כפותות והמון כדורי הרגעה, כך שהיא לא עושה זאת שוב. בעצם, במהלך כל חייה הבאים היא אף פעם לא מדברת יותר משתי מילים. גם הכדורים, וגם, נשרפה לה הלשון. [הערה חשובה: שונאת סדרות על פסיכולוגים ואנשים שיש להם יותר מדי כסף עד שהם מרשים לעצמם להמציא בעיות. שונאת טלויזיה, בכלל, לכן איני מכירה את הסדרה המדוברת.]
אתי נוהגת תמיד לערוך את החגים בבית החולים. לא בהתנדבות, אלא בתור מאובדת לדעת. לא בעיה- קצת סכין גילוח בורידים הנכונים. את החגים השנה היא רצתה לעבור עם המטפל שלה, ולכן, הגיעה לפגישה עם נפט בבקבוק מיץ, שפכה אותו והדליקה גפרור. שניה לפני כן היא נתנה את הנאום של חייה: נמאס לי מהפסיכולוגים המהנהנים, כמוך. נמאס לי מכל הצבועים שמעמידים פנים של נורמאלים ובעצם הם נרקסיסטים שמנסים להעלות ת'אגו של עצמם על ידי עזרה לזולת. נמאס לי מסנובים כאלה. אבל אותך אני דווקא מחבבת. רוצה להיות איתי בחג? (ואז מגיע הנפט והמצית. החדר עולה בלהבות עד שהמטפל מתעשת ומכבה אותן.) לפגישה הבאה אתי מגיעה עם ידיים כפותות והמון כדורי הרגעה, כך שהיא לא עושה זאת שוב. בעצם, במהלך כל חייה הבאים היא אף פעם לא מדברת יותר משתי מילים. גם הכדורים, וגם, נשרפה לה הלשון. [הערה חשובה: שונאת סדרות על פסיכולוגים ואנשים שיש להם יותר מדי כסף עד שהם מרשים לעצמם להמציא בעיות. שונאת טלויזיה, בכלל, לכן איני מכירה את הסדרה המדוברת.]
שבועות
היא דפקה במשך כמה שניות על הדלת הכבדה, והלב גם הוא כבר התחיל לדפוק במהירות. מעניין אם יילבש לבן היום, היא תוהה לעצמה. בשבועות לובשים לבן, לפחות זה מה שאמא שלה הייתה אומרת, אבל לה היא כבר לא מקשיבה. אף אחד לא נענה לדפיקות. היא החליטה להכנס. נכנסת לחדרו של ד"ר הדרי, העקבים שלה נוקשים קלות על הפרקט החדש. היא מתיישבת על ספת העור הלבנה, לבושה בשחור, כמעט נראת כמו קישוט שוקלד על עוגת גבינה שאבא שלה היה מכין לכבוד שבועות בילדותה. ד"ר הדרי הגיח מן החדר השני, היא מעט נבהלת, אולם הוא נשאר רגוע. כאילו ידע שתחכה לו שם גם מבלי שיפתח לה את הדלת בעצמו. הוא לבש לבן, בדיוק כפי שצפתה. הוא היה איש של חגים. "חג שמח, מיכל" הוא אומר בקול המונוטוני שלו שהיא כל כך שונאת. היא הטיחה זאת בפניו לא פעם - "הקול המונוטוני הזה שלך יכול להוציא אפילו משוגע כמו איינשטין וגאון כמו היטלר מכליו". "נראה לי שהתבלבלת בין השניים" הוא אמר לה. אבל היא , ספק מודה בטעותה, ספק חוששת שעשתה את ההחלפות ביניהם בכוונה רק חייכה אליו. " למה שחור בערב חג? " הוא שואל אותה. "למה לא"? היא עונה במעין תקיפות שכזו. "חג, את יודעת." הוא מחרחר מעבר לסגריה שהדליק זה עתה. הוא מרשה לעצמו להדליק סגריה רק בשעות שהוא נפגש אתה, היא טוענת שלא נעים לה לעשן לבד. אז הוא מעשן איתה. "אתה מתחיל להשמע כמו אמא שלי". היא מציתה גם היא סגריה, מסוג אחר. " זו מחמאה ? להשמע כמו אמא שלך?" . שואל ושואף עוד שכאטה. " אתה איתי כבר יובלים ואתה שואל אותי אם זו מחמאה?" "אני מקשיב לך כבר יובלים, ועדין לא שמעתי ממך מחמאה אחת על אמא שלך . חשבתי אולי עכשיו, לכבוד החג ,תכבדי אותה באיזו אחת." " אמא שלי לא אוהבת חגים, זה עושה אותה עצבנית. בחגים היא צריכה לנקות, לבשל ולארח. אבא שלי מת בערב חג , וזה בטח לא מוסיף לה לשמחה." היא מתחילה לקבל טון תוקפני מעט. " זה נשמע כאילו שאת מאשימה אותה בזה שקצת קשה לה" . "תראה, הסודות הכי כמוסים יוצאים מהארון בתקופות הכי יפות, חשבנו שנוכל לטאטא את החיים שלנו מתחת לשטיח, במוקדם או במאוחר, מישהו ימצא את גרגירי החול שלנו, ומגדל החיים שלנו יתפורר לחתיכות קטנטנות." היא לא ממש ברורה לו עכשיו, הקודים שלה תמיד היו קשים לפיצוח. "אז את אומרת שאמא שלך מטאטא את הסודות שלכם מתחת לשטיח"? ד"ר הדרי חורק שיניים כדי להבין מה בדיוק היא מנסה לומר. " מה שאני אומרת זה שאמא שלי תמיד אהבה לדבר בשקט על הדברים הרעים, מבלי שאני או השכנים ישמעו. אבא שלי, תמיד שם את הקלפים על השולחן. בשלב מסויים הוא לא יכל לסבול את השקט שלה. זה מה שהרג אותו" . " אז את מאשימה את אמא שלך במוות של אבא שלך."
היא דפקה במשך כמה שניות על הדלת הכבדה, והלב גם הוא כבר התחיל לדפוק במהירות. מעניין אם יילבש לבן היום, היא תוהה לעצמה. בשבועות לובשים לבן, לפחות זה מה שאמא שלה הייתה אומרת, אבל לה היא כבר לא מקשיבה. אף אחד לא נענה לדפיקות. היא החליטה להכנס. נכנסת לחדרו של ד"ר הדרי, העקבים שלה נוקשים קלות על הפרקט החדש. היא מתיישבת על ספת העור הלבנה, לבושה בשחור, כמעט נראת כמו קישוט שוקלד על עוגת גבינה שאבא שלה היה מכין לכבוד שבועות בילדותה. ד"ר הדרי הגיח מן החדר השני, היא מעט נבהלת, אולם הוא נשאר רגוע. כאילו ידע שתחכה לו שם גם מבלי שיפתח לה את הדלת בעצמו. הוא לבש לבן, בדיוק כפי שצפתה. הוא היה איש של חגים. "חג שמח, מיכל" הוא אומר בקול המונוטוני שלו שהיא כל כך שונאת. היא הטיחה זאת בפניו לא פעם - "הקול המונוטוני הזה שלך יכול להוציא אפילו משוגע כמו איינשטין וגאון כמו היטלר מכליו". "נראה לי שהתבלבלת בין השניים" הוא אמר לה. אבל היא , ספק מודה בטעותה, ספק חוששת שעשתה את ההחלפות ביניהם בכוונה רק חייכה אליו. " למה שחור בערב חג? " הוא שואל אותה. "למה לא"? היא עונה במעין תקיפות שכזו. "חג, את יודעת." הוא מחרחר מעבר לסגריה שהדליק זה עתה. הוא מרשה לעצמו להדליק סגריה רק בשעות שהוא נפגש אתה, היא טוענת שלא נעים לה לעשן לבד. אז הוא מעשן איתה. "אתה מתחיל להשמע כמו אמא שלי". היא מציתה גם היא סגריה, מסוג אחר. " זו מחמאה ? להשמע כמו אמא שלך?" . שואל ושואף עוד שכאטה. " אתה איתי כבר יובלים ואתה שואל אותי אם זו מחמאה?" "אני מקשיב לך כבר יובלים, ועדין לא שמעתי ממך מחמאה אחת על אמא שלך . חשבתי אולי עכשיו, לכבוד החג ,תכבדי אותה באיזו אחת." " אמא שלי לא אוהבת חגים, זה עושה אותה עצבנית. בחגים היא צריכה לנקות, לבשל ולארח. אבא שלי מת בערב חג , וזה בטח לא מוסיף לה לשמחה." היא מתחילה לקבל טון תוקפני מעט. " זה נשמע כאילו שאת מאשימה אותה בזה שקצת קשה לה" . "תראה, הסודות הכי כמוסים יוצאים מהארון בתקופות הכי יפות, חשבנו שנוכל לטאטא את החיים שלנו מתחת לשטיח, במוקדם או במאוחר, מישהו ימצא את גרגירי החול שלנו, ומגדל החיים שלנו יתפורר לחתיכות קטנטנות." היא לא ממש ברורה לו עכשיו, הקודים שלה תמיד היו קשים לפיצוח. "אז את אומרת שאמא שלך מטאטא את הסודות שלכם מתחת לשטיח"? ד"ר הדרי חורק שיניים כדי להבין מה בדיוק היא מנסה לומר. " מה שאני אומרת זה שאמא שלי תמיד אהבה לדבר בשקט על הדברים הרעים, מבלי שאני או השכנים ישמעו. אבא שלי, תמיד שם את הקלפים על השולחן. בשלב מסויים הוא לא יכל לסבול את השקט שלה. זה מה שהרג אותו" . " אז את מאשימה את אמא שלך במוות של אבא שלך."
המשך
שותקת. לא יודעת מה לומר. משחקת עם קופסת הסיגריות ביד הרכה שלה. "אזהרה, סיגריות גורמות לאימפוטנציה" היא מסננת מבין שפתיה. "זה גם פוגע בשחלות, את יודעת" הוא מחזיר לה באותה המטבע. "אז זהו. שאני מצאתי פתרון לבעיה הזו, כשאני קונה סיגריות אני שמה לב טוב טוב לא לקנות אריזות עם אזהרת שחלות. אף אחד לא רוצה את זה...זה יותר גרוע מסרטן ריאות. אני פשוט תמיד לוקחת את האריזות שכתוב עליהן "אימפטונציה" או משהו כזה - מזה לאף אחד לא איכפת." "את בורחת מהשאלה שלי". הוא עונה לה. " טוב, אולי לגברים קצת אכפת מהאימפוטנציה, אבל מצד שני גם אכפת לכם מכדורגל." היא מגחכת. " בכלל , תכתבו "עישון סגריות עלול לגרום לירידת ליגה של הפועל בעונה הקרובה", ותראה איך כולכם מפסיקים לעשן." "אני לא אוהב כדורגל. אבא שלך לא היה רואה כדורגל?"הוא מנסה לנתב את השיחה חזרה לנקודה הכואבת יותר. " אבא שלי היה רואה הכל, ועושה הכל. אבל במידה". " נשמע כאילו אבא שלך היה מושלם", ד"ר הדרי ספק שואל אותה ספק מצהיר. " ד"ר הדרי, אם אני עדין צריכה לקרוא לך ככה.." היא מאפרת את שארית הסגריה שנותרה ומועכת אותה בעדינות במאפרה שליד הספה, "אבא שלי היה גבר, זה כבר אומר שהוא לא מושלם." " מה שלי נראה, זה שאת מחפשת משהו שישתווה לאבא שלך, ואת פשוט לא מוצאת. זה מה שמתסכל אותך. את פוגשת גבר, הוא מזכיר לך את אבא שלך, זה גורם לך להתאהב בו. ברגע שהוא עושה משהו קצת שונה, את בורחת". עננה שחורה של עשן מפרידה ביניהם כעת והיא עונה לו ללא היסוס: " ממך לא ברחתי". הוא מסרב להתייחס להערה שלה. "את יודעת , מיכל. כל אחד מת, אבל לא כל אחד חי" הוא אהב להשתמש בקלישאות ,והיא אהבה כשהוא השתמש בהן, למרות שהיא לא מודה. "תראה איך קלישאות מנתבות אותנו כמו בובות על חוט. במילים פשוטות, מבילי להתפלסף יותר מדי, או לחפור בפסיכולוגיה בגרוש - הייתי רוצה להאמין, מבלי להתאכזב ומבלי לכאוב. ולחוות טעמים של אושר." "מה זה טעמים של אושר מבחינתך"? " הדרי, הייתי באותם המקומות אינספור פעמים, ראיתי את אותם האנשים והרחתי במשך 28 שנים את אותם הריחות. הפאבים לעולם לא יפסיקו להפיק ריחות מעושנים, והאיש המוזר ברחוב המקביל לעד ימשיך לשבת על הספסל באותה שעת צהריים. והעולם לא מפסיק למחזר עצמו, והעולם לא מפסיק להפתיע. וכל הנחלים זורמים לים, והים איננו מלא, וכל האהבות הן זמניות, והצלקות הן נצחיות. " " אז את חושבת שאני זה השינוי שלך? אני זה הנחל שלא זורם לים, והאיש שמטהר את האוויר בפאבים האלו שלך?" " אני כבר לא יודעת מה אתה , או מי אתה . פעם היית המטפל שלי. עכשיו אנחנו גרושים כבר... כמה ?6 שנים? , ואנחנו עדיין מנהלים את אותן השיחות מלפני 10 שנים. זה בשבילי לטעום את אותו הטעם כל יום במשך 28 שנים. " " איזה טעם היית רוצה"? " הייתי רוצה לטעום את עוגת הגבינה שאבא שלי היה מכין בשבועות. זו עם השוקולד למעלה, והתותים". "את חייבת להבין מיכל, שאבא שלך כבר לא יכין את העוגות האלו . וזה שאת תכיני אותן בעצמך, זה לא יגרום לו לחזור".
שותקת. לא יודעת מה לומר. משחקת עם קופסת הסיגריות ביד הרכה שלה. "אזהרה, סיגריות גורמות לאימפוטנציה" היא מסננת מבין שפתיה. "זה גם פוגע בשחלות, את יודעת" הוא מחזיר לה באותה המטבע. "אז זהו. שאני מצאתי פתרון לבעיה הזו, כשאני קונה סיגריות אני שמה לב טוב טוב לא לקנות אריזות עם אזהרת שחלות. אף אחד לא רוצה את זה...זה יותר גרוע מסרטן ריאות. אני פשוט תמיד לוקחת את האריזות שכתוב עליהן "אימפטונציה" או משהו כזה - מזה לאף אחד לא איכפת." "את בורחת מהשאלה שלי". הוא עונה לה. " טוב, אולי לגברים קצת אכפת מהאימפוטנציה, אבל מצד שני גם אכפת לכם מכדורגל." היא מגחכת. " בכלל , תכתבו "עישון סגריות עלול לגרום לירידת ליגה של הפועל בעונה הקרובה", ותראה איך כולכם מפסיקים לעשן." "אני לא אוהב כדורגל. אבא שלך לא היה רואה כדורגל?"הוא מנסה לנתב את השיחה חזרה לנקודה הכואבת יותר. " אבא שלי היה רואה הכל, ועושה הכל. אבל במידה". " נשמע כאילו אבא שלך היה מושלם", ד"ר הדרי ספק שואל אותה ספק מצהיר. " ד"ר הדרי, אם אני עדין צריכה לקרוא לך ככה.." היא מאפרת את שארית הסגריה שנותרה ומועכת אותה בעדינות במאפרה שליד הספה, "אבא שלי היה גבר, זה כבר אומר שהוא לא מושלם." " מה שלי נראה, זה שאת מחפשת משהו שישתווה לאבא שלך, ואת פשוט לא מוצאת. זה מה שמתסכל אותך. את פוגשת גבר, הוא מזכיר לך את אבא שלך, זה גורם לך להתאהב בו. ברגע שהוא עושה משהו קצת שונה, את בורחת". עננה שחורה של עשן מפרידה ביניהם כעת והיא עונה לו ללא היסוס: " ממך לא ברחתי". הוא מסרב להתייחס להערה שלה. "את יודעת , מיכל. כל אחד מת, אבל לא כל אחד חי" הוא אהב להשתמש בקלישאות ,והיא אהבה כשהוא השתמש בהן, למרות שהיא לא מודה. "תראה איך קלישאות מנתבות אותנו כמו בובות על חוט. במילים פשוטות, מבילי להתפלסף יותר מדי, או לחפור בפסיכולוגיה בגרוש - הייתי רוצה להאמין, מבלי להתאכזב ומבלי לכאוב. ולחוות טעמים של אושר." "מה זה טעמים של אושר מבחינתך"? " הדרי, הייתי באותם המקומות אינספור פעמים, ראיתי את אותם האנשים והרחתי במשך 28 שנים את אותם הריחות. הפאבים לעולם לא יפסיקו להפיק ריחות מעושנים, והאיש המוזר ברחוב המקביל לעד ימשיך לשבת על הספסל באותה שעת צהריים. והעולם לא מפסיק למחזר עצמו, והעולם לא מפסיק להפתיע. וכל הנחלים זורמים לים, והים איננו מלא, וכל האהבות הן זמניות, והצלקות הן נצחיות. " " אז את חושבת שאני זה השינוי שלך? אני זה הנחל שלא זורם לים, והאיש שמטהר את האוויר בפאבים האלו שלך?" " אני כבר לא יודעת מה אתה , או מי אתה . פעם היית המטפל שלי. עכשיו אנחנו גרושים כבר... כמה ?6 שנים? , ואנחנו עדיין מנהלים את אותן השיחות מלפני 10 שנים. זה בשבילי לטעום את אותו הטעם כל יום במשך 28 שנים. " " איזה טעם היית רוצה"? " הייתי רוצה לטעום את עוגת הגבינה שאבא שלי היה מכין בשבועות. זו עם השוקולד למעלה, והתותים". "את חייבת להבין מיכל, שאבא שלך כבר לא יכין את העוגות האלו . וזה שאת תכיני אותן בעצמך, זה לא יגרום לו לחזור".
המשך
היא מדליקה עוד סגריה. היא לא הייתה מעשנת הרבה, אבל כשכבר התחילה, היא אהבה לעשן בשרשרת. " אתה זוכר, שבטיפול הראשון, אמרתי לך שהיה יכול להיות נחמד אם סגריות היו יכולות לדבר? הן היו יושבות ימים במאפרה, ואתה הרי לא מרוקן את המאפרות שלך אלא אם כן אני מגיעה לכאן. תתאר לעצמך שהן היו מקשיבות לכל השיחות עם המטופלים שלך ומגוללות סיפורים שלמים..." "מה שאני זוכר, שזה שאמרתי לך שסיגריות לא יכולות לדבר , הן יכולות רק להרוג". " זה כי אתה משבית שמחות, בדיוק כמו אמא שלי . בוא תנסה לעשן אצלנו בבית. אתה יודע שהיא לא הרשתה לו לעשן בבית? הדבר היחידי שהוא אהב לעשות היא לא הרשתה לו." "אולי אמא שלך לא אשמה בכל זה.." "אז מי אשם? אל תגיד שהוא אשם, כי אתה אפילו לא יודע על מה אתה מדבר", דמעה קטנה מתחילה לבצבץ בזווית של העין שלה. היא לא יכולה לסבול כשהוא מגן עליה. " את בעצמך סיפרת לי שאמא שלך היא זו שהייתה בבית בזמן שהוא היה סוגר עסקאות בחו"ל. נשמע כאילו שהיא די דאגה לטפל בך". " היא דאגה להראות שהכל בסדר, כדי שהשכנים והדודים, וראש הממשלה לא ידברו עליה מאחורי הגב". היא הרגישה את המליחות נושקת בשפה בעליונה, ולאט לאט הדמעה זולגת לה לשפה התחתונה ומשם לקצה הלשון. " אולי בגלל שהוא היה כל כך רחוק כל הזמן, והיא הייתה כל כך קרוב , את מאשימה אותה. אבל זה הוא שבחר לטוס כל כך הרבה. " היא כבר לא יכלה לשאת את אוסף ההאשמות הזה והבכי כבר התחיל לפרוץ ממנה בכוח. היא ישבה מקופלת על הספה הלבנה שלו, שהיא בחרה בעצמה לפני כמה שנים לבית הזה בדיוק. " זה מוזר אתה יודע. כשהייתי קטנה והייתי הולכת ביישוב בתקופה של שבועות- אף אחד לא לבש לבן, מלבד ילדה קטנה בפארק. כל היישוב היה עומד על הדשא בפארק הגדול, והתעקש לזלול עוגות גבינה ופשטידות ללא סוף, והיא רק בקשה את הרוח והדשא, והקיץ שנושק לה. והשינוי." "ומי זו הילדה הקטנה הזו? את מכירה אותה?" "אם אתה מנסה לרמוז בדרך הטיפולית שלך שאני מדמה את הילדה הזו אליי , אז אתה טועה." " אני לא מנסה לרמוז כלום. את זה את אמרת." " בוא נשב בחוץ, אני נחנקת פה מהעשן". היא קוטעת את השיחה. זה כבר יותר מדי בשבילה. הוא מסכים בלית ברירה, כי איתה הוא יודע שאי אפשר להתווכח. היא ישבה איתו בחוץ, מביטה בקמטים מסביב לעיניים שלו. היא זכרה אותו הרבה יותר צעיר משום מה. " בעוד כמה שנים אני אכין את העוגות האלו של אבא שלי בעצמי, אבל אני אהיה מספיק טובה , כך שיהיה להן בדיוק את אותו הטעם. והרוח תמשיך לנוע בלעדיו. " הוא שותק. לא עונה לה. כאילו נכנע למרות שלה. מסרב לטפל בה , ובאותה העת מטפל בה עד אין קץ רק בעצם ההקשבה. " וכשהאורחים יגיעו אלי הביתה, אני בטח איזכר איך אהבתי לשחק עם בני הדודים הקטנים שלי, ואיך עכשיו, בדיוק כמו אמא שלי, אני מטאטאת את הסודות הכמוסים שלי מתחת לשטיח. החיוך יעלה על הפנים של כולם, ואני אישאר ערה כל הלילה. " " את יודעת שבעיות השינה שלך נובעות מחוסר היכולת שלך להשלים עם המוות של אבא שלך. תפסיקי עם זה. אני מתחנן. " "פעם אמא שלי לימדה אותי שבשבועות נפתחים השמים, וזו ההזדמנות לבקש כל מה שתרצה. וכמו בכל שנה, אני אבקש, וכמו בכל שנה אני אתאכזב, וכמויות הזבל שמצטברות אצלי בארונות יזכירו לי, שיש אנשים שמתים, ויש אנשים שמספיקים לחיות לפני, בדיוק כמו שאמרת." כוכב ראשון נצנץ בשמיים, שניהם יושבים בפארק. הוא מרשה לעצמו להדליק סיגריה, רק כשהוא איתה. היא תשלוף אחת לדרך ותפרד ממנו לעת עתה. עד הפגישה הבאה.
היא מדליקה עוד סגריה. היא לא הייתה מעשנת הרבה, אבל כשכבר התחילה, היא אהבה לעשן בשרשרת. " אתה זוכר, שבטיפול הראשון, אמרתי לך שהיה יכול להיות נחמד אם סגריות היו יכולות לדבר? הן היו יושבות ימים במאפרה, ואתה הרי לא מרוקן את המאפרות שלך אלא אם כן אני מגיעה לכאן. תתאר לעצמך שהן היו מקשיבות לכל השיחות עם המטופלים שלך ומגוללות סיפורים שלמים..." "מה שאני זוכר, שזה שאמרתי לך שסיגריות לא יכולות לדבר , הן יכולות רק להרוג". " זה כי אתה משבית שמחות, בדיוק כמו אמא שלי . בוא תנסה לעשן אצלנו בבית. אתה יודע שהיא לא הרשתה לו לעשן בבית? הדבר היחידי שהוא אהב לעשות היא לא הרשתה לו." "אולי אמא שלך לא אשמה בכל זה.." "אז מי אשם? אל תגיד שהוא אשם, כי אתה אפילו לא יודע על מה אתה מדבר", דמעה קטנה מתחילה לבצבץ בזווית של העין שלה. היא לא יכולה לסבול כשהוא מגן עליה. " את בעצמך סיפרת לי שאמא שלך היא זו שהייתה בבית בזמן שהוא היה סוגר עסקאות בחו"ל. נשמע כאילו שהיא די דאגה לטפל בך". " היא דאגה להראות שהכל בסדר, כדי שהשכנים והדודים, וראש הממשלה לא ידברו עליה מאחורי הגב". היא הרגישה את המליחות נושקת בשפה בעליונה, ולאט לאט הדמעה זולגת לה לשפה התחתונה ומשם לקצה הלשון. " אולי בגלל שהוא היה כל כך רחוק כל הזמן, והיא הייתה כל כך קרוב , את מאשימה אותה. אבל זה הוא שבחר לטוס כל כך הרבה. " היא כבר לא יכלה לשאת את אוסף ההאשמות הזה והבכי כבר התחיל לפרוץ ממנה בכוח. היא ישבה מקופלת על הספה הלבנה שלו, שהיא בחרה בעצמה לפני כמה שנים לבית הזה בדיוק. " זה מוזר אתה יודע. כשהייתי קטנה והייתי הולכת ביישוב בתקופה של שבועות- אף אחד לא לבש לבן, מלבד ילדה קטנה בפארק. כל היישוב היה עומד על הדשא בפארק הגדול, והתעקש לזלול עוגות גבינה ופשטידות ללא סוף, והיא רק בקשה את הרוח והדשא, והקיץ שנושק לה. והשינוי." "ומי זו הילדה הקטנה הזו? את מכירה אותה?" "אם אתה מנסה לרמוז בדרך הטיפולית שלך שאני מדמה את הילדה הזו אליי , אז אתה טועה." " אני לא מנסה לרמוז כלום. את זה את אמרת." " בוא נשב בחוץ, אני נחנקת פה מהעשן". היא קוטעת את השיחה. זה כבר יותר מדי בשבילה. הוא מסכים בלית ברירה, כי איתה הוא יודע שאי אפשר להתווכח. היא ישבה איתו בחוץ, מביטה בקמטים מסביב לעיניים שלו. היא זכרה אותו הרבה יותר צעיר משום מה. " בעוד כמה שנים אני אכין את העוגות האלו של אבא שלי בעצמי, אבל אני אהיה מספיק טובה , כך שיהיה להן בדיוק את אותו הטעם. והרוח תמשיך לנוע בלעדיו. " הוא שותק. לא עונה לה. כאילו נכנע למרות שלה. מסרב לטפל בה , ובאותה העת מטפל בה עד אין קץ רק בעצם ההקשבה. " וכשהאורחים יגיעו אלי הביתה, אני בטח איזכר איך אהבתי לשחק עם בני הדודים הקטנים שלי, ואיך עכשיו, בדיוק כמו אמא שלי, אני מטאטאת את הסודות הכמוסים שלי מתחת לשטיח. החיוך יעלה על הפנים של כולם, ואני אישאר ערה כל הלילה. " " את יודעת שבעיות השינה שלך נובעות מחוסר היכולת שלך להשלים עם המוות של אבא שלך. תפסיקי עם זה. אני מתחנן. " "פעם אמא שלי לימדה אותי שבשבועות נפתחים השמים, וזו ההזדמנות לבקש כל מה שתרצה. וכמו בכל שנה, אני אבקש, וכמו בכל שנה אני אתאכזב, וכמויות הזבל שמצטברות אצלי בארונות יזכירו לי, שיש אנשים שמתים, ויש אנשים שמספיקים לחיות לפני, בדיוק כמו שאמרת." כוכב ראשון נצנץ בשמיים, שניהם יושבים בפארק. הוא מרשה לעצמו להדליק סיגריה, רק כשהוא איתה. היא תשלוף אחת לדרך ותפרד ממנו לעת עתה. עד הפגישה הבאה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.