אופס- חלק ה' למעלה וזה חלק ו'
"ומה...ומה חוץ מזה את עוד זוכרת מהילדות שלך"? ראובן מנצל את הרגע ואת החשיפה, נדהם מכל מילה, מכל שריר וניע בפניה, היא מחזיקה את עצמה בכח, אבל היא ממשיכה.. "מה אני כבר כן זוכרת מהילדות, שהייתי שובבה, שטיפסתי על עצים, שניפצתי לשכנה את החלונות עם תפוזים, שקפצתי מהמרפסת שלנו למרפסת של השכנים", היא צוחקת לעצמה, "וגם שהיה לי מרבה רגליים בחדר ואבא חתך אותו לגזרים, עם סכין שבה בדרך כלל אוכלים, או מאיימים. גם אכלתי ענבים ששגדלו לנו מתחת לגינה בבניין ואת הערבי, כן, כן אני גם זוכרת את הערבי". הפנים שלה שימו את צבעם, החיוך בהלם ופרצוף כואב נחתם. "לערבי הזה אין שם אחר כי אף פעם לא עשינו היכרות כמו שצריך, מעולם לא שיערתי שהערבי רצה ברעתי, הוא היה נחמד, דיבר בנחת, אומנם עם מבטא, אבל הוא ליטף אותי ולא פעם אחת. הא החליט שילדות קטנות זו הנאה שאין כמוהה, גם אם הן בכיתה א' וגם אם אימא לא הרשתה במקום הזה לנגוע, הוא החליט שלו מותר, כי הוא לבוש יפה ומדבר בשקט, בסבלנות והוא נחמד, אז לו מותר להכניס לשם את היד, וללטף לי את הבטן, גם אם יש לי קצת בחילה, ולהתל בי שהוא בכלל מחפש את כתובת של איזו חברה. ופתאום שנכנסה השכנה לחדר המדרגות, וצעקה, והא ברח ואני התחלתי לבכות, כי למה היא צועקת, לא עשיתי כלום, ולמה היא נוגעת בי, בודקת ושואלת כל הזמן, "מה קרה? מה הוא עשה לך? איפה הוא נגע? למה את לא עונה?" … מה היא רוצה ממני? אני סתם ילדה קטנה, אני רק שיחקתי בחצר שמתחת לבית עם חברה "ולמה לא צעקת ואת בכלל שומעת אותי, את מבינה?" וברחתי ממנה כי היא מפחידה והיא נורא זקנה ואז הגיעה החברה שלי מהשכונה עם האח שלה, איתן, שאהבתי נורא, אבל עכשיו כשהוא נותן לי יד יש לי ממנו גם בחילה, והוא שואל למה אני בוכה ואני יודעת שאסור לי לדבר איתו כי הוא בן. ואני מבינה שאולי קרה לי מה שאני רואה רק בסרטים, בטלוויזיה, כשאימא חושבת שאני ישנה, בזמן שאני מציצה לה בסרט שהיא לא מרשה לי לראות. ואני יודעת שזה אומר שאסור לי לספר על זה לאף אחד אלא אם כן זו תהיה בת. והם לוקחים אותי אל אבא שלהם כי אימא שלי עוד בעבודה והם לא מבינים שגם אתו לדבר אני לא יכולה, כי הוא בן והוא גבר בדיוק כמו איתן וכמו הערבי וגם הוא יכול פתאום לרצות לגעת בי, ויש לי פיפי, וקצת שורף לי וכואבת לי הבטן וגם בא לי להקיא והכל ביחד עם הבכי מתערבב לי בסחרחורת ויוצר לי ערפל, ופתאום אני לא שומעת ורוצה ללכת לטייל רחוק מכאן, למקום אחר שיעזבו אותי כבר, אני לא יכולה לדבר, לא מצליחה לספר, עד שפתאום אני שומעת מישהי צועקת, קצת בלי קול "הוא אנס אותי". למרות שבכלל לא הבנתי מה היא צעקה ומה היא אמרה ומה המשמעות של זה, למרות שאני ילדה נבונה". ראובן זז בכורסא בחוסר נוחות, הוא לא רוצה להלחיץ אותה, אבל כואב לו מבפנים, הוא בין כמה כאב וצער היא אגרה במשך כל השנים, עכשיו הכל מתבהר לו, עכשיו הוא מבין. איילה ממשיכה, מתעלמת מהעובדה שלראובן לא נעים- הוא רצה שהיא תבטח בו- אז עכשיו הוא יקבל הכל בפנים!..."ואז התחילו הצרות כי אימא הגיעה והיא היסטרית כמו תמיד, ואני הילדה הבכורה שלה, והיא אימא צעירה שלא יודעת מה לעשות או מה להגיד, ואני לא אשכח את השוטרים שלא הבינו מה פתאום אני צוחקת, הם לא ידעו ששיעשע אותי לראות את אימא ככה נלחצת, בגלל שכבר פחות כאב לי, לפחות ככה זה נדמה כי כל השוטרים כבר הסתכלו לי בחור לראות מה שם קורה, ואם נפצעתי ואיפה הערבי נגע, ומה היה, ומה הוא עשה, ואיך אני מרגישה. אני לא כל כך מרגישה, ואז שמעתי מילה חדשה- בתולה. אימא שאלה את השוטר או יותר נכון אימא צעקה "תבדוק אם היא בתולה".. והיא הרימה לי את חצאית בית הספר הכחולה שיראה אם אני בתולה, והוא אמר שהוא לא יכול לבדוק ולדעת, ושזה לא התפקיד שלו והיא ניסתה לי שם לגעת, איפה שהערבי טייל. אבל מה זה בתולה ולמה זה כל כך חשוב? ואת מי זה בכלל מעניין. אני רק רוצה לישון, לשכוח שזה קרה ולהתעורר כמו שהייתי בחזרה. ובאמת איזה פלא, דבר לא השתנה, גם לא אחרי שהייתי אצל חבצלת הפסיכית-לוגית, שהחליטה שאם אני אצייר אותו ואתן לכל מי שיבוא הביתה להסתכל בציור, אז זה יעזור לי. והלכתי עם חבצלת מהמשטרה לטיול, יש לה בימבה צהובה, והיא מאוד נחמדה, עד שיום אחד היא פשוט נעלמה, אמרה לי שנגמר לנו הזמן ולא יודעים מי הערבי, כי אני לא זוכרת איך הוא נראה, מה שאמר לי פתאום שהציורים שלי לא טובים ולא יפים, אז זרקתי אותם לפח ויותר לא הראתי את זה לאורחים. גם ככה אימא לא אהבה שסיפרתי את זה לכולם, כי לא מגלים לכל אחד מה עברנו בחיים, כי צריך לשמור סודות בפנים… אבל אימא לא מבינה שזה לוחץ וכואב ומציק לי וכבר אין לי מקום בלב, וגם לא בבטן כי הבטן כל הזמן מקיאה ורוצה עוד להקיא, כי נמאס לה ככה עם הכל בפנים". הדברים מתחילים להתבהר לראובן, עכשיו הוא קולט, למה לא בטחה בו עד עכשיו, וחכתה לרגע הזה, לאחר האשפוז כדי לומר לו את כל האמת. איילה ממשיכה למרות שכבר נגמר לה האוויר, אם היא לא תוציא את זה עכשיו היא לא תוכל להמשיך יותר ובפנים להחזיק "ואחרי שבועיים או אולי קצת יותר כבר לא דיברו על זה בבית ולא הרשו לי לשחק לבד עם חברות בחצר של הביניין, כי זה מסוכן, אז רק בבית, עם הברביות, עד שתגדלי. ולא שאלו מה אני רוצה, חושבת, מרגישה, ואולי אני לא מסכימה? אבל תהיי ילדה טובה ותעשי מה שאומרים לך, ותפסיקי לנדנד, ותתחילי לקרוא ספרים במקום לבזבז זמן על חברים. בהתחלה גם חששתי מהשפה הערבית כי המבטא המוזר של הערבי התנגן לי בתאי הזיכרון של המוח והאוזניים לא שמעו יותר שום דבר והפה לא יכל לדבר ולריאות בקושי נכנס אוויר וכפות הידיים אוטומטית התכווצו לאגרוף והראש החל להסתחרר, ואז נשמתי עמוק וזה עבר. והרבה חשבו ששנאתי לערבים נבעה מפני שיש לי איזו בעיה אידיאולוגית, פוליטית, אבל אף אחד לא שאל ולא התעניין, הרי הצרות של אחרים, הן רק בעיות שתמיד יהיו בעדיפויות משניות". ראובן שותק, איילה מסתכלת על השעון, "אנחנו צריכים לסיים", היא אומרת בקצרה ויודעת שיותר היא לא תחזור.
"ומה...ומה חוץ מזה את עוד זוכרת מהילדות שלך"? ראובן מנצל את הרגע ואת החשיפה, נדהם מכל מילה, מכל שריר וניע בפניה, היא מחזיקה את עצמה בכח, אבל היא ממשיכה.. "מה אני כבר כן זוכרת מהילדות, שהייתי שובבה, שטיפסתי על עצים, שניפצתי לשכנה את החלונות עם תפוזים, שקפצתי מהמרפסת שלנו למרפסת של השכנים", היא צוחקת לעצמה, "וגם שהיה לי מרבה רגליים בחדר ואבא חתך אותו לגזרים, עם סכין שבה בדרך כלל אוכלים, או מאיימים. גם אכלתי ענבים ששגדלו לנו מתחת לגינה בבניין ואת הערבי, כן, כן אני גם זוכרת את הערבי". הפנים שלה שימו את צבעם, החיוך בהלם ופרצוף כואב נחתם. "לערבי הזה אין שם אחר כי אף פעם לא עשינו היכרות כמו שצריך, מעולם לא שיערתי שהערבי רצה ברעתי, הוא היה נחמד, דיבר בנחת, אומנם עם מבטא, אבל הוא ליטף אותי ולא פעם אחת. הא החליט שילדות קטנות זו הנאה שאין כמוהה, גם אם הן בכיתה א' וגם אם אימא לא הרשתה במקום הזה לנגוע, הוא החליט שלו מותר, כי הוא לבוש יפה ומדבר בשקט, בסבלנות והוא נחמד, אז לו מותר להכניס לשם את היד, וללטף לי את הבטן, גם אם יש לי קצת בחילה, ולהתל בי שהוא בכלל מחפש את כתובת של איזו חברה. ופתאום שנכנסה השכנה לחדר המדרגות, וצעקה, והא ברח ואני התחלתי לבכות, כי למה היא צועקת, לא עשיתי כלום, ולמה היא נוגעת בי, בודקת ושואלת כל הזמן, "מה קרה? מה הוא עשה לך? איפה הוא נגע? למה את לא עונה?" … מה היא רוצה ממני? אני סתם ילדה קטנה, אני רק שיחקתי בחצר שמתחת לבית עם חברה "ולמה לא צעקת ואת בכלל שומעת אותי, את מבינה?" וברחתי ממנה כי היא מפחידה והיא נורא זקנה ואז הגיעה החברה שלי מהשכונה עם האח שלה, איתן, שאהבתי נורא, אבל עכשיו כשהוא נותן לי יד יש לי ממנו גם בחילה, והוא שואל למה אני בוכה ואני יודעת שאסור לי לדבר איתו כי הוא בן. ואני מבינה שאולי קרה לי מה שאני רואה רק בסרטים, בטלוויזיה, כשאימא חושבת שאני ישנה, בזמן שאני מציצה לה בסרט שהיא לא מרשה לי לראות. ואני יודעת שזה אומר שאסור לי לספר על זה לאף אחד אלא אם כן זו תהיה בת. והם לוקחים אותי אל אבא שלהם כי אימא שלי עוד בעבודה והם לא מבינים שגם אתו לדבר אני לא יכולה, כי הוא בן והוא גבר בדיוק כמו איתן וכמו הערבי וגם הוא יכול פתאום לרצות לגעת בי, ויש לי פיפי, וקצת שורף לי וכואבת לי הבטן וגם בא לי להקיא והכל ביחד עם הבכי מתערבב לי בסחרחורת ויוצר לי ערפל, ופתאום אני לא שומעת ורוצה ללכת לטייל רחוק מכאן, למקום אחר שיעזבו אותי כבר, אני לא יכולה לדבר, לא מצליחה לספר, עד שפתאום אני שומעת מישהי צועקת, קצת בלי קול "הוא אנס אותי". למרות שבכלל לא הבנתי מה היא צעקה ומה היא אמרה ומה המשמעות של זה, למרות שאני ילדה נבונה". ראובן זז בכורסא בחוסר נוחות, הוא לא רוצה להלחיץ אותה, אבל כואב לו מבפנים, הוא בין כמה כאב וצער היא אגרה במשך כל השנים, עכשיו הכל מתבהר לו, עכשיו הוא מבין. איילה ממשיכה, מתעלמת מהעובדה שלראובן לא נעים- הוא רצה שהיא תבטח בו- אז עכשיו הוא יקבל הכל בפנים!..."ואז התחילו הצרות כי אימא הגיעה והיא היסטרית כמו תמיד, ואני הילדה הבכורה שלה, והיא אימא צעירה שלא יודעת מה לעשות או מה להגיד, ואני לא אשכח את השוטרים שלא הבינו מה פתאום אני צוחקת, הם לא ידעו ששיעשע אותי לראות את אימא ככה נלחצת, בגלל שכבר פחות כאב לי, לפחות ככה זה נדמה כי כל השוטרים כבר הסתכלו לי בחור לראות מה שם קורה, ואם נפצעתי ואיפה הערבי נגע, ומה היה, ומה הוא עשה, ואיך אני מרגישה. אני לא כל כך מרגישה, ואז שמעתי מילה חדשה- בתולה. אימא שאלה את השוטר או יותר נכון אימא צעקה "תבדוק אם היא בתולה".. והיא הרימה לי את חצאית בית הספר הכחולה שיראה אם אני בתולה, והוא אמר שהוא לא יכול לבדוק ולדעת, ושזה לא התפקיד שלו והיא ניסתה לי שם לגעת, איפה שהערבי טייל. אבל מה זה בתולה ולמה זה כל כך חשוב? ואת מי זה בכלל מעניין. אני רק רוצה לישון, לשכוח שזה קרה ולהתעורר כמו שהייתי בחזרה. ובאמת איזה פלא, דבר לא השתנה, גם לא אחרי שהייתי אצל חבצלת הפסיכית-לוגית, שהחליטה שאם אני אצייר אותו ואתן לכל מי שיבוא הביתה להסתכל בציור, אז זה יעזור לי. והלכתי עם חבצלת מהמשטרה לטיול, יש לה בימבה צהובה, והיא מאוד נחמדה, עד שיום אחד היא פשוט נעלמה, אמרה לי שנגמר לנו הזמן ולא יודעים מי הערבי, כי אני לא זוכרת איך הוא נראה, מה שאמר לי פתאום שהציורים שלי לא טובים ולא יפים, אז זרקתי אותם לפח ויותר לא הראתי את זה לאורחים. גם ככה אימא לא אהבה שסיפרתי את זה לכולם, כי לא מגלים לכל אחד מה עברנו בחיים, כי צריך לשמור סודות בפנים… אבל אימא לא מבינה שזה לוחץ וכואב ומציק לי וכבר אין לי מקום בלב, וגם לא בבטן כי הבטן כל הזמן מקיאה ורוצה עוד להקיא, כי נמאס לה ככה עם הכל בפנים". הדברים מתחילים להתבהר לראובן, עכשיו הוא קולט, למה לא בטחה בו עד עכשיו, וחכתה לרגע הזה, לאחר האשפוז כדי לומר לו את כל האמת. איילה ממשיכה למרות שכבר נגמר לה האוויר, אם היא לא תוציא את זה עכשיו היא לא תוכל להמשיך יותר ובפנים להחזיק "ואחרי שבועיים או אולי קצת יותר כבר לא דיברו על זה בבית ולא הרשו לי לשחק לבד עם חברות בחצר של הביניין, כי זה מסוכן, אז רק בבית, עם הברביות, עד שתגדלי. ולא שאלו מה אני רוצה, חושבת, מרגישה, ואולי אני לא מסכימה? אבל תהיי ילדה טובה ותעשי מה שאומרים לך, ותפסיקי לנדנד, ותתחילי לקרוא ספרים במקום לבזבז זמן על חברים. בהתחלה גם חששתי מהשפה הערבית כי המבטא המוזר של הערבי התנגן לי בתאי הזיכרון של המוח והאוזניים לא שמעו יותר שום דבר והפה לא יכל לדבר ולריאות בקושי נכנס אוויר וכפות הידיים אוטומטית התכווצו לאגרוף והראש החל להסתחרר, ואז נשמתי עמוק וזה עבר. והרבה חשבו ששנאתי לערבים נבעה מפני שיש לי איזו בעיה אידיאולוגית, פוליטית, אבל אף אחד לא שאל ולא התעניין, הרי הצרות של אחרים, הן רק בעיות שתמיד יהיו בעדיפויות משניות". ראובן שותק, איילה מסתכלת על השעון, "אנחנו צריכים לסיים", היא אומרת בקצרה ויודעת שיותר היא לא תחזור.
בחג שהיה, מויותר לומר שכל הנוכחים התבלבלו מהמראה שלו, מהמשקל שהוריד, אבל לו עצמו זה לא עשה משהו, עדיין בתוכו חבוי הכאב שהחברה גורמת לנו להרגיש מלאים. בהצלחה לעצמי 
