איך הוא מעז...?!
כמו תמיד כשמדברים על אהבה, אני מפעיל דווקא את השכל. ולהבדיל מ"דודה מייקי הנחשקת", אני לא מכיר אותך… ואין לי, ולו שמץ של מושג, אודות אופייך האישי. (מלבד מה שטרחו כולם לגלות בכללי על האירוח הנפלא וגומר) ובכל זאת… ככלל, לאהבה אין גבולות וגדרות, או שהיא קיימת או שלא. כשאוהבים בכלל לא משנה מי הוא האיש, מה תחום עבודתו, היכן הכרנו וכדומה. אך ב"אהבה" חייבים כל הזמן, להיות עם ´האצבע על הדופק´. אנחנו חייבים לעשות הכל וכל הזמן, לשמר ולשפר אותה, ולסלק מהדרך שבה אנו צועדים המון אבני-נגף, שבסיפור כזה מעורבים ומפריעים. אחת הדרכים לשמר את האהבה הוא "המרחב", וכשהוא איננו, הכל יותר קשה. הכל נהפך להיות כמעט בלתי אפשרי. לאהוב במקום שבו עובדים, לעבוד במקום שבו אוהבים, לא מאפשר את המרחב הרצוי. אין את האפשרות "לברוח אל עצמי" כשרוצים… אין את האפשרות להתגעגע כשצריך… אני לא רואה כל כך בעיה בעצם היותו נשוי, יש וזה מתאים להן ויש שלא. הבעיתיות נעוצה לדעתי דווקא בעצם זה שאתם תאלצו לעבוד יחד… שתאלצו להיות יחד גם כשאת לא במוד לזה... זה ממש לא בריא לאהבה.! זו דעתי האישית! (אולי אני לא מודע לכל הפרטים) אך בנוסף לכל זה, ובמיוחד לכן בחרתי להגיב, וסליחה אם אני סוטה מהנושא, איך מעיז אדם, יהיה מי שלא יהיה, להתנהג בצורה שכזו מעוררת חלחלה:
"הוא חפן את אוזני ושיערי ומשך אותי אליו" ואם זה לא מספיק?
"ניסיתי להיאחז בקצה המכתבה עליה נשענתי, אך ללא הצלחה" ואם זה לא מספיק… אז הנה לכם ההמשך:
"חמודה שלי, אישה יפה הינך". עיניו כבר לא היו בתוך עיניי, ידיו החלו מסיירות על פניי" מי הרשה לו לגעת בך? איפה היו הידיים שלך באותו רגע? למה הם לא סרטו וסתרו לו על הפנים? כיצד, באופן אוטומאטי, הברך שלך לא מעכה לו את העיגולים?! למה זו את שיצאת משם בוכייה, ולא הוא, זוחל על ארבע זב דם?! פרח ריחני, בבקשה תסבירי לי את זה. אם לא למענך, למען אחרות שכן היו מרגישות נכון לפעול כך. ירקרק שמחזיק לך אצבעות שתמצאי אהבה מתאימה
