בנות! D:
שמתן לב שאני פה פחות? אם לא, אני מצווה עליכן להתחיל לשים לב.
זה נורא משונה שככה פתאום אחרי כל כך הרבה זמן [!] אני לא נמשכת לדוליז. האתר שלי לא מעניין אותי [אני מתעצלת להעלות את הפרסים,נו
.], עידכונים באתרים אחרים גם לא, לא תחרויות, לא פורומים מהארץ ומחו"ל, לא לפתוח את אמצעי הכנת הדוליז ולהתחיל לצייר אחת. אני לא יודעת למה זה, אבל זו עובדה. אולי זה זמני, אין לי מושג :| אז גם לפורום אני בקושי נכנסת, ורק מציצה בשדח"ם בערך וזהו. אתן כל כך מוכשרות ומתוקות, ועברו עלי שנתיים [ויותר] כיפיות ומיוחדות שתרמו לי המון באיזשהו מקום. אני לא עוזבת, וכלום פה לא רשמי, אז אתן יכולות להירגע. אבל אולי זה פשוט יקרה מעצמו, כי זה מתחיל להיראות ככה, וזה מפחיד אותי. :/ כשאני מכורה לדוליז ולפורום הזה, אני שוכחת לפעמים שהחיים המציאותיים שלי [אלה שמחוץ למסך של המחשב] חולפים מאחוריי, ולפעמים אני מוצאת בפורום הזה כ"תירוץ" לכל מיני דברים. [פאק, אל תבקשו הסבר, אני לא יודעת להסביר את זה:|] זה נורא נחמד שיש לך תחביב כל כך חזק ושיש לך קשרים עם אנשים נוספים מהאינטרנט, אבל זה לא נחמד שזה נהפך להיות כל החיים שלך והאנשים פה נהפכים להיות כל האנשים שבחייך. :/ לדעתי, בכל אופן. זה עוד לא קרה לי אבל זה כמעט קרה כל הזמן ואני נזהרתי מזה. לא יודעת אם שמתן לב, אבל אף פעם לא באתי למפגשים וגם לא יצרתי קשרים אישיים מדי אתכן. [למעט בנות מעטות במיוחד]. כי זה לא אמור להיות החיים שלי, וזה לא העולם האמיתי שמחכה לי בחוץ.
מבחינתי. אז לא יודעת מה כל זה אומר בעצם, אבל אני כן יודעת שזה עזר לי להסדיר עם עצמי כמה דברים, וזה בא בהחלט להסביר לכן למה אתן בקושי רואות אותי פה-ולמה בכלל לא ראיתן אותי באמת אף פעם. שוב פעם, אני לא מודיעה בזאת רשמית שאני עוזבת. זה לא משהו שאני כופה על עצמי. אם זה יבוא, זה יבוא. אני באמת אוהבת אתכן
. מקווה שתזכרו אותי