פיקצר מוקדש לאפרת ולאוהבי בליץ'
לא היה לי כוח לכתוב קרוס- אולי אחר כך שם: לב של שינגמי פאנדום: בליץ' שיפ: רוקיה/איצ'יגו הוא היה שונה. היא ידעה את זה. לא בגלל הכוחות- שהיו פעם שלה וכעת היו שלו- היה בו משהו שונה מראש. אותו דבר שגרם לו לראותה מההתחלה. אותו דבר שאפשר לו לראות רוחות והולואים, מה שגרם לו לעזור ליצורים אלו- שרוב בני האדם אינם משכילים לראות. היא זכרה בברור את הפגישה שלהם- היא זינקה לחדרו דרך החלון- כי האנרגיות הרוחניות שלו משכו הולואים. היא זכרה כמה נדהמה שהוא מסוגל לראותה עף על פי שהייתה שיניגמית- מלאכית מוות מיומנת. היא זכרה בבירור את הקביעה שהוא לא מאמין בשיניגמים- ואיך צחקה לטיפשותו האנושית, הלא היא שינגמית ועומדת מול עיניו. היא הסבירה לו על הרוחות וההולואים ועל תפקידה בעזרת ציוריה- שחשבה שהם יפים מאוד ומסבירים הכול בפשטות. היא זכרה כמה נפגעה כשלעג להם- ואת המעשה הילדותי שעשתה לאחר מכן. הזיכרון של איצ'יגו, ועל פניו נמתח שפס צרפתי מצויר בלורד שחור היה הדבר הראשון שהיה קרוב להצחיק אותה- את השיניגמית בעלת הלב הקר. לאחר מכן כשלעג ואמר שזה לא מוכיח דבר- היא שיתקה אותו במשעול שד- יכולת של שיניגמית ואך ורק שלהם. כשיצאה למסדרון בגלל ההולו שתקף אחת אחותו הקטנה, נדהמה לגלות שלמרות שהוא אנושי- הוא עדיין מסוגל לזוז. היא מעולם לא נתקלה באדם שכזה בכול מאות שנות חייה. תדהמתה כששבר את משעול השד הייתה כה גדולה- היא שאלה עצמה מאיפה כל העוצמה הזו נובעת- מאיפה יש לבן אנוש- בן לזן שתמיד תפסה כאיטיים חלשים וטיפשים, כזו עוצמה. האומץ שלו היה מה שהדהים אותה. הוא נעמד מול ההלו כדי להציל את אחותו- היא זכרה בדיוק איך זינקה הישר לתוך הפה של ההולו כדי שהוא לא יפגע. היא חשבה אז כי היה זה מעשה טיפשי ומיותר, היא לא ידעה מדוע עשתה זאת. היא נפצעה קשות- היא זכרה בדיוק את הרגע הבא. היא אמרה לו את שמה, הוא אמר לה את שמו, והיא התכוונה להעביר לו מחצית מכוחותיה. בנקודה הזו משהו השתבש- היא נותרה חסרת כוחות כמעט לחלוטין- היא הפכה לבת אנוש. בת לאותו זן של יצורים חלשים שלעגה להם בליבה. הוא קיבל כמעט את כל הכוחות שלה. שוב הוא הדהים אותה- היא מעולם לא ראתה מחסלת נשמות כל כך גדולה כמו זו שלו. כעת היא מבינה מדוע קרתה התאונה- מדוע לא דרשה שיעביר את מחסלת הנשמות שלו חזרה דרך ליבה כדי שתקבל את כוחה חזרה. רוקיה נתנה לאוזני אנוש לשמוע את שמה- ומיד אחרי כן נהפכה לאנושית. באותה תקופה שבילתה כאנושית למדה לכבד ולהעריך את בני האנוש. אבל איצ'יגו- נשאר אחר. שוב, לא בגלל שהוא היה האדם היחיד-ששמע את שמה בזמן היותה שניגמית, לא בגלל שהיה שינגמי בעצמו. היא התפלאה מדוע כעת היא נחשפה לרגשות המוזרים של בני האנוש. היא קינאה ואהבה, היא כאבה ושמחה, עשרות רגשות זרים לה, חפצים משונים שלהם מעולם לא נזקקה כשהיו לה כוחות השינגמי שלה. אבל היה דבר אחד שאותו היא הכחישה. היא לא רצתה להודות בכך. היא אהבה אותו- היא ידעה ולא נלחמה בכך. אבל היה רגש אחד שלא רצתה להודות שנכנס בה. היא אימצה גישה אדישה, חסרת רגשות לכאורה- בעצם- השאירה על עצמה את אותה מסכה כמו זו שעטתה כשהייתה שיניגמית. כעת- כשהיא קיבלה את כוחותיה, והוא חזר להיות אנוש, השעה להיפרד הגיעה. היא סירבה להודות שאי פעם חשה משהו כזה. אבל הרגש היחידי הזה קינן אי שם בלב שלה- החשוך, האפל, הקסום. היא לא הודתה בכך מעולם. מאות שנים לאחר שהוא מת ככול האנוש, אף על פי שהיה צעיר מאוד, ואחרי שהיא עצמה שילחה אותו למעוצת הנשמות- שלשמחתה מיינו אותו לשיניגמי. מאות שנים אחרי שזיכרון התקופה האנושית כמעט נמחק מראשה- והרגש המודחק עדיין היה שם. הרגש הזה היה כל כך אופייני לאדם, שהיא לא הודתה בקיומו. הרגש הזה היה: הגעגוע.
כשדיברתי עם כמה מכם (קורל- תקראי בהמשך) כל כך התגעגעתי לכולם
קורלוש
סורי
