שחילקו עשרות אלפי רובים לאש"פ
שתקתם. חלוקת אלפי רובים אוטומטים לרוצחי יהודים כנראה לא ממש מטרידה אתכם. אבל כשהיהודים מקבלים רובים להגן על עצמם - לא יעלה על הדעת. אני מציע שתפסיק עם ההסתה שלך כנגד המתנחלים, כנ"ל שאר מחנה השמאל. אותו יאיר שלג שהזכרת כתב את הדברים הבאים: >>> פצצה שקטה", שלא זכתה לשום הד ציבורי אף שהיתה בעלת פוטנציאל כזה הוטלה לאחרונה לחלל האוויר התרבותי שלנו: יעקב רוטבליט, מחבר "שיר לשלום", פירסם לקראת משאל מתפקדי הליכוד פזמון ראפ חדש, "שיר ארץ ישראל" שמו, ובו דווקא ביטויי הזדהות עמוקים עם המתנחלים, כמו: "כל חבר קיבוץ פושט רגל, על חורבות כפר ערבי נטוש, נהיה לי יפה נפש ליברלי/ ואני אויב העם, בונה על אדמה כבושה אימפריה קולוניאלית". על השאלה המסקרנת כיצד נהפך מחבר הימנון השמאל לאוהב המתנחלים אפשר להשיב, בלי לחייב בכך את המחבר, את התשובה הפשוטה שגם רוטבליט הוא ממאוכזבי אוסלו. אבל מלות השיר, בתוספת ההיכרות עם אישיותו הציבורית של רוטבליט כמי שהיה ונשאר "ילד פרחים" בנשמתו, נותנות תשובה עמוקה יותר, הקשורה ליחסי ממסד-אוונגרד: כשנכתב "שיר לשלום" הממסד "העבש", הציני, כפול-הלשון, היה הממסד הנצי של גולדה, והאוונגרד היו נערי השמאל. היום נראה לרבים שהממסד הציני וכפול-הלשון הוא זה המשווק תוכניות שלום, בעוד שהמתנחלים - במיוחד הדור הצעיר, ה"ניו-אייג'י" שלהם - נתפשים כאוונגרד ישר דרך. ההוכחה לכך מצויה בעובדה שהשיר כמעט אינו מבטא הזדהות עם התפישה האידיאולוגית של המתנחלים, אלא בעיקר תוקף את צביעות השמאל ושנאתו כלפיהם. הפזמון החוזר אומר זאת במפורש: "כמה שיהודים שונאים יהודים, לא יודע אם לבכות אם לכעוס/ תפעיל את הבולדוזר אריק, בוא נתחיל להרוס". ואמנם, נראה שרבים מאלה שלא בהכרח מסכימים עם תפישתם המדינית של המתנחלים אינם יכולים, מנגד, להשלים עם שנאת השמאל כלפיהם. בראיונות שהתקיימו עם מתפקדי הליכוד בתקופת המשאל ואחריו רבים מהם ביטאו זאת, ובהחלט ייתכן שזו היתה אחת הסיבות העיקריות לניצחונם של מתנגדי הפינוי. אני מכיר את התחושה הזאת: גם כשהלכתי והתרחקתי בתודעתי מדרכם של המתנחלים, התקשיתי לתת לכך ביטוי פומבי - כדי לא להוסיף קול נגד מי שממילא מושמצים בלי הרף. השמאל, מצדו, דווקא חוזר באחרונה שוב לטעות ההיסטורית הזאת ויוצר גל חדש של שנאה; אפילו תוך כדי שימוש בכותרת הזכורה מימי רצח רבין: "לא נשכח ולא נסלח", כשהפעם הנימוק הוא המיעוט הכופה את דעתו על הרוב. מול הגל הזה יש לומר כמה דברים: ראשית, אין לו שום הצדקה עניינית משום שלא המתנחלים הם שהחליטו שההכרעה תתקבל לפי עמדות מתפקדי הליכוד בלבד. אדרבה, יש משהו מאוס ומסוכן בהשוואה - ולו באמצעות קודים רטוריים - בין רצח רבין לבין תהליך דמוקרטי לעילא של שכנוע מתפקדי הליכוד. זאת ועוד: מתיישבי גוש קטיף, בניגוד למתיישבי השומרון, אפילו אינם יכולים להיות מואשמים בכפיית דרכם על ממשלות ישראל. ממשלות העבודה הן שיזמו והקימו את הגוש הזה. שנית, אסור לשכוח שגם למתנחלים ולתומכיהם סיבות טובות לכעוס על השמאל - החל בביטויי שנאה קשים שנאמרו כלפיהם במשך השנים וכלה בתוצאות המוכרות לכולנו של הסכם אוסלו (הטענה השמאלית שההסכם קרס משום שבנימין נתניהו והימין מיסמסו אותו נסתרת על ידי העובדות: מלחמת הטרור הנוכחית לא פרצה בזמן נתניהו "הממסמס", אלא דווקא לאחר שאהוד ברק הציע את הצעתו הגורפת ונדחה). ואמנם, תשובת הנגד לגל השנאה משמאל לא איחרה לבוא בדמות מודעת ענק של משפחות שכולות מהימין, התוקפת את "פשעי אוסלו" וכותרתה כמובן: "לא נשכח ולא נסלח". כלומר, שנאה מצד שמאל לא תביא לתוספת אהדה לדרכו אלא רק לגל נגדי של שנאה. במקרה כזה, לא רק שלא ברור אם ידו של השמאל תהיה על העליונה בשכנוע דעת הקהל, אלא ברור שידה של החברה הישראלית ככלל תהיה על התחתונה. אפשר כמובן להתקומם, ובצדק, על תמונת העולם הצרה של המתנחלים - שאינה מביאה בחשבון את השאלות הדמוגרפיות ומעמדה הבינלאומי של ישראל. אבל אם בחברה הישראלית תתפתח שנאה כלפי כל מי שמעדיף אידיאולוגיה צרה על פני תמונת עולם רחבה, באמת נגיע למלחמת הכל בכל. הדרך לשכנוע עוברת בהצבת השאלות הדמוגרפיות והמדיניות במרכז הדיון ולא בשנאת המתעלמים מהן. זאת ועוד, רבים בציבור הרחב, בוודאי זה של מתפקדי הליכוד, חשים שגם אם המתנחלים טועים בדרכם, ברובם המכריע מדובר באנשים מצוינים ואידיאליסטים. מי שינסה לנדותם ציבורית לא רק שוגה עניינית, אלא עלול להמשיך ולנחול עקב כך תבוסה פוליטית. הטיעון הנכון צריך להיות שפינוי רצועת עזה מוצדק בשל האינטרס הישראלי - לא מפני שהמתנחלים שם מנוולים, אלא למרות היותם בני אדם מצוינים. >>>