../images/Emo32.gif חסר עוף ../images/Emo259.gif לשבת
כזכור לפני כשנה נפצעתי בתאונת דרכים בעוברי במעבר חצייה כהולך רגל. פוניתי למרכז הרפואי "הדסה" עין כרם ושם אובחן שבר במפרק הירך. מסיבות טכניות הועברתי לשלוחה בהר הצופים ושם נותחתי להוצאת המפרק הישן והשתלת מפרק מלאכותי במקומו. כעבור כשישה ימים עזבתי את בית החולים ועברתי ל"שערי צדק" לשיקום. משם חזרתי לביתי והתחלתי להתקדם בתהליך השיקום עד ש... מיד לאחר ראש השנה תקפו אותי כאבים עזים. בבדיקה התברר, שחיידק אלים תקף את המפרק המושתל. בדיוק חודש לאחר הניתוח הראשון נכנסתי שוב לחדר הניתוח להחלפת המפרק החדש ולהתחלת טיפול אנטיוביוטי דרך הווריד. לאחר כמה שבועות של אשפוז הועברתי שוב למחלקת ב"שערי צדק" בתקווה לצאת משם כפי שיצאתי לאחר הניתוח הראשון אבל הקב"ה חשב אחרת. המשך הסיפור: בעצם הניתוח השני בוצע עוד לפני חג הסוכות אבל מיד עם היוודע תוצאות הבדיקה כבר בישרו לי הרופאים, שמיד לאחר הניתוח אצטרך להתחיל בטיפול אנטיביוטי בעירוי למשך שישה שבועות ומתוכן לפחות כחודש באשפוז במחלקה בחדר בידוד. במהלך הניתוח הוצא המפרק המושתל, נשטף היטב וראשו הוחלף. לאחר מכן החלה ה"ויה דה-לה-רוזה" אולם כעבור כחודש כבר הרגשתי שיפור יחסי ואף חזרתי ללכת בעזרת הליכון ואכן כפי שנמסר לי בתחילה שוב עברתי למחלקת השיקום במרכז הרפואי "שערי צדק". פרט שולי לכאורה אבל לנוכח הנסיבות המיוחדות גם הוא חשוב: ביום הכיפורים ביקשתי לצום. הרופאים הרשו לי בכפיפות לכך, שאם יארע דבר, שיעמיד אותי או את רגלי בסכנה, איאלץ לשבור את הצום. בסופו של דבר צמתי כל היום אבל היה זה הצום הקשה ביותר בחיי. בתנאי בית החולים לא התאפשר לשתות דיי בערב הצום וגם האוכל... מוטב היה לא להזכיר. "הסעודה המפסקת" ניתנה בשעה 15.00 (כשעתיים לפני כניסת הצום) והיא כללה ארוחה דשנה ושמנה, עד שלא יכולתי אפילו להסתכל עליה. נוסף לזאת היא הספיקה להתקרר עד שהגיעה למחלקה וכך ניסיתי לטעום מהאוכל הקר והתפל, עד שבקושי טעמתי ממנו משהו. למחרת שוב כמעט אותה ארוחה דשנה ושמנה לסיום הצום והפעם היא הוגשה בשעה 17.00 (כשעה ורבע לפני צאת היום הקדוש). נוסף להיות הארוחה קרירה נאלצתי להמתין עוד כשעה וחצי לצאת הצום וכמובן כמעט בלתי אפשרי לאכול גם ארוחה זאת. כך עברו עליי כמעט שני ימי צום. מצבי הנפשי החל להידרדר והרגשתי כאילו נכנסתי לבית סוהר (ואף גרוע מזה. בבית הסוהר רק הנפש סובלת ואילו היו לי ייסורי גוף ונפש גם יחד). בינתיים חשבתי לעצמי, מה יהא על הסוכה שלי בבית. הביטחון בהקב"ה היה מושלם ולרגע לא איבדתי אותו. נזכרתי בהלכות מסוימות, שקשורות לבית המקדש, ואשר נוהגים בהם עד היום מתוך תקווה ש"מהרה ייבנה בית המקדש". ידעתי היטב, שבדרך הטבע אין סיכוי שאשהה בבית בחג הסוכות אפילו לא שעה אחת. עם זאת חשבתי לעצמי: מילא אני פטור ממצוות סוכה. רק מה יהא על האושפיזין, שיבואו לבקר בסוכתי בחג הסוכות ולא ימצאוה? לכן ביקשתי מאחד השכנים לבנות סוכה עבור האושפיזין וגם לדאוג לכך, שהאושפיזין יבואו וישמחו בסוכה. השכן נעתר לבקשתי ואף הזמין את האושפיזין – בני משפחתו וחבריו לשבת בצוותא בסוכה, ללמוד ולקיים את שמחת החג במאכל ובמשתה ובזמירות. כאשר נודע לי הדבר, חשתי רגע של התרגשות, כאילו ישבתי אני בסוכת עורו של לווייתן. הבעיות הרפואיות אומנם לא נפטרו על ידי כך אבל זכיתי בתקופה קשה זו לביקורים רבים ובעיקר למתנדבים, שבימים כתיקונם התנדבו איתי לשמח חולים והיום באו לשמח אותי. למען האמת הייתי זקוק מאוד לזה ודווקא באותם רגעים הרגשתי את גודל החשיבות של הפעילות ההתנדבותית למען חולים במחלות קשות ובכלל. השתדלתי כפי יכולתי לרדת לסוכת בית החולים, לטעום משהו בסוכה, לשמוע דברי תורה וגם זמירות לחג. רגעים אלו הקלו עליי מאוד. במהלך ימי החג הרגשתי צורך בעזרה צמודה של מלווה, שיוריד אותי מהמחלקה לרחבת הכניסה לבית החולים כדי לשאוף אוויר צח. בעזרת המטפל יכולתי לרדת בשמחת תורה להשתתף בהקפות החג וגם בסעודה מיוחדת, המתקיימת מדי שבת וחג באולם הברית של בית החולים על ידי קבוצת מתנדבים. המשך אי"ה בשבוע הבא.
כזכור לפני כשנה נפצעתי בתאונת דרכים בעוברי במעבר חצייה כהולך רגל. פוניתי למרכז הרפואי "הדסה" עין כרם ושם אובחן שבר במפרק הירך. מסיבות טכניות הועברתי לשלוחה בהר הצופים ושם נותחתי להוצאת המפרק הישן והשתלת מפרק מלאכותי במקומו. כעבור כשישה ימים עזבתי את בית החולים ועברתי ל"שערי צדק" לשיקום. משם חזרתי לביתי והתחלתי להתקדם בתהליך השיקום עד ש... מיד לאחר ראש השנה תקפו אותי כאבים עזים. בבדיקה התברר, שחיידק אלים תקף את המפרק המושתל. בדיוק חודש לאחר הניתוח הראשון נכנסתי שוב לחדר הניתוח להחלפת המפרק החדש ולהתחלת טיפול אנטיוביוטי דרך הווריד. לאחר כמה שבועות של אשפוז הועברתי שוב למחלקת ב"שערי צדק" בתקווה לצאת משם כפי שיצאתי לאחר הניתוח הראשון אבל הקב"ה חשב אחרת. המשך הסיפור: בעצם הניתוח השני בוצע עוד לפני חג הסוכות אבל מיד עם היוודע תוצאות הבדיקה כבר בישרו לי הרופאים, שמיד לאחר הניתוח אצטרך להתחיל בטיפול אנטיביוטי בעירוי למשך שישה שבועות ומתוכן לפחות כחודש באשפוז במחלקה בחדר בידוד. במהלך הניתוח הוצא המפרק המושתל, נשטף היטב וראשו הוחלף. לאחר מכן החלה ה"ויה דה-לה-רוזה" אולם כעבור כחודש כבר הרגשתי שיפור יחסי ואף חזרתי ללכת בעזרת הליכון ואכן כפי שנמסר לי בתחילה שוב עברתי למחלקת השיקום במרכז הרפואי "שערי צדק". פרט שולי לכאורה אבל לנוכח הנסיבות המיוחדות גם הוא חשוב: ביום הכיפורים ביקשתי לצום. הרופאים הרשו לי בכפיפות לכך, שאם יארע דבר, שיעמיד אותי או את רגלי בסכנה, איאלץ לשבור את הצום. בסופו של דבר צמתי כל היום אבל היה זה הצום הקשה ביותר בחיי. בתנאי בית החולים לא התאפשר לשתות דיי בערב הצום וגם האוכל... מוטב היה לא להזכיר. "הסעודה המפסקת" ניתנה בשעה 15.00 (כשעתיים לפני כניסת הצום) והיא כללה ארוחה דשנה ושמנה, עד שלא יכולתי אפילו להסתכל עליה. נוסף לזאת היא הספיקה להתקרר עד שהגיעה למחלקה וכך ניסיתי לטעום מהאוכל הקר והתפל, עד שבקושי טעמתי ממנו משהו. למחרת שוב כמעט אותה ארוחה דשנה ושמנה לסיום הצום והפעם היא הוגשה בשעה 17.00 (כשעה ורבע לפני צאת היום הקדוש). נוסף להיות הארוחה קרירה נאלצתי להמתין עוד כשעה וחצי לצאת הצום וכמובן כמעט בלתי אפשרי לאכול גם ארוחה זאת. כך עברו עליי כמעט שני ימי צום. מצבי הנפשי החל להידרדר והרגשתי כאילו נכנסתי לבית סוהר (ואף גרוע מזה. בבית הסוהר רק הנפש סובלת ואילו היו לי ייסורי גוף ונפש גם יחד). בינתיים חשבתי לעצמי, מה יהא על הסוכה שלי בבית. הביטחון בהקב"ה היה מושלם ולרגע לא איבדתי אותו. נזכרתי בהלכות מסוימות, שקשורות לבית המקדש, ואשר נוהגים בהם עד היום מתוך תקווה ש"מהרה ייבנה בית המקדש". ידעתי היטב, שבדרך הטבע אין סיכוי שאשהה בבית בחג הסוכות אפילו לא שעה אחת. עם זאת חשבתי לעצמי: מילא אני פטור ממצוות סוכה. רק מה יהא על האושפיזין, שיבואו לבקר בסוכתי בחג הסוכות ולא ימצאוה? לכן ביקשתי מאחד השכנים לבנות סוכה עבור האושפיזין וגם לדאוג לכך, שהאושפיזין יבואו וישמחו בסוכה. השכן נעתר לבקשתי ואף הזמין את האושפיזין – בני משפחתו וחבריו לשבת בצוותא בסוכה, ללמוד ולקיים את שמחת החג במאכל ובמשתה ובזמירות. כאשר נודע לי הדבר, חשתי רגע של התרגשות, כאילו ישבתי אני בסוכת עורו של לווייתן. הבעיות הרפואיות אומנם לא נפטרו על ידי כך אבל זכיתי בתקופה קשה זו לביקורים רבים ובעיקר למתנדבים, שבימים כתיקונם התנדבו איתי לשמח חולים והיום באו לשמח אותי. למען האמת הייתי זקוק מאוד לזה ודווקא באותם רגעים הרגשתי את גודל החשיבות של הפעילות ההתנדבותית למען חולים במחלות קשות ובכלל. השתדלתי כפי יכולתי לרדת לסוכת בית החולים, לטעום משהו בסוכה, לשמוע דברי תורה וגם זמירות לחג. רגעים אלו הקלו עליי מאוד. במהלך ימי החג הרגשתי צורך בעזרה צמודה של מלווה, שיוריד אותי מהמחלקה לרחבת הכניסה לבית החולים כדי לשאוף אוויר צח. בעזרת המטפל יכולתי לרדת בשמחת תורה להשתתף בהקפות החג וגם בסעודה מיוחדת, המתקיימת מדי שבת וחג באולם הברית של בית החולים על ידי קבוצת מתנדבים. המשך אי"ה בשבוע הבא.
