מאחת שכותבת (יותר מאחד ../images/Emo3.gif)
בעצם נכנסתי לתפוז בשביל לכתוב בלוג, לא בשביל לקרוא בלוגים, בטח שלא בשביל פורומים וקומונות שכמעט לא הייתי מודעת לקיומן. המניע שלי בפתיחת הבלוג היה לאוורר רגשות שהיו לי. אני נפצעתי בפיגוע וסבלתי מהלם פוסט טראומתי והיה חשוב לי לאוורר רגשות. במידה מסויימת היה חשוב לי גם ליצור מודעות לטראומתיות של פציעה קלה ולדברים שחשתי. החשיפה. החשיפה היא נושא לא פשוט (אבל החשיפה קיימת גם בפורומים, בעיקר בעידן מנועי החיפוש המשוכללים). בחרתי ניק, כי לא רציתי שמעסיק פוטנציאלי יגגל את השם שלי ויגלה פוסט טראומה. זה לא מוסיף נקודות בריאיון עבודה (ולכן יש לי גם בלוג ענייני לחלוטין, על השם המלא שלי בצירוף תמונה. מעסיקים מגגלים, מוצאים, וזהו. יופי). אני מסתירה פרטים מסויימים (השם שלי, מקום המגורים המדוייק, המקצוע שבו אני עוסקת, שמות הילדים ועוד). אני מודעת שזה עדיין לא הסתרה מלאה ומי שמאוד ירצה לחקור יעלה על כל ההקשרים, אבל עדיין אלה לא דברים שעולים בשליפה מהירה. אני לא כותבת על מעגלי ההורות והאובדן. האובדן בכלל קדם לבלוג, וכמעט לא העסיק אותי בעת פתיחתו, ועל המשפחה יש לי מקומות אחרים לכתוב. מה שכותבים הוא תלוי אישיות. אפשר גם לחלק בלוג ל"מדורים" ולהקדיש כל אחד לנושא נפרד. והבעיה - שנוצרה לי אישיות וירטואלית מוכרת ועגולה. ולכן יש נושאים ועניינים שאני לא יכולה לכתוב עליהם בבלוג הרשמי שלי (אימא שלי קוראת בו, למשל). בשבילם אני פותחת ניקים בדויים, ובלוגים בדויים, ומנסה לנתק קשר ככל האפשר בין הבלוגים השונים. הערה: כשאני מדברת על הבלוג שלי זה לא הבלוג שהקישור אליו בחתימה. הקישור בחתימה מוביל לבלוג אחר לגמרי, חצי מקצועי, שמורכב מאוסף תשובות שנתתי בפורומים בארבע וחצי השנים האחרונות.
אשמח מאד מאד לשמוע תודה פאקא
