../images/Emo207.gif לשתף במשהו...
הרבה זמן לא הייתי פה, זה לא נראה לי כ"כ משנה, גם ככה אף אחד לא שם לב לזה חוץ ממני.
ד"א, יש סיבה לזה, אני מעדיפה לא להגיד אותה, אם למישהו חשוב הוא יכול לשאול. אני בכל זאת כן מרגישה שאני יכולה לשתף אתכם במשהו קצת מוזר שעובר עליי, אולי אפילו די טפשי, נשמע קצת צומי, אני מודה, אבל באמת שממש לא. זה נשמע קצת מצחיק וסיבה מפגרת להיכנס ל"דיכי" בגללה, אבל אני מקווה שתנסו להבין את זה. (טוב זאת הייתה ההקדמה). אני כבר מתחילת השנה במן תקופה "רעה", כמובן היו לי כמה דברים מעולים (טוקיו הוטל, מיוז, טיסה), אבל ככה די בכלליות לא משהו. חברה שלי אמרה לי שלכולם יש תקופות, אבל אצלי זה פשוט לא נגמר. [זה כדי שתבינו שאני לא מתבכיינת רק בגלל דבר אחד]. הלילות שלי מאוד מוזרים כי אני נרדמת מאוד מאוחר, מתעוררת בחמש בבוקר בשביל פיפי [יש לי בעיה בשלפוחית, לא מוצאים מהי] ואז לא מצליחה להירדם עד שבע, מה שגורם לי להרגשות לא טובות ולכאבי ראש וכאלה. בשבוע שעבר חלמתי חלום על חברה שלי, שהיא עוברת תאונה ומאבדת את הזכרון [ובחלום ממש "רואים" הכל], מן הסתם זה היה קצת מפחיד, התעוררתי ושוב לא הצלחתי להירדם. לא הרגשתי משהו מוזר. בלילה של אחרי חלמתי חלום ממש מוזר וילדה מהשכבה שלי מתה בו :/ זה כבר התחיל להיות מוזר, והלילה חלמתי שנופל על ידיד שלי משהו כבד כזה והוא מת. ו"רואים" הכל בחלומות. עבר עליי שבוע ממש מוזר בקיצר. ביום שישי חשבתי שהייתה רעידת אדמה, הייתה אצלי חברה ופתאום חטפתי סחרחורת והרגשתי שכל החדר זז [ואני נשבעת שאני לא לוקחת סמיםXD ]. היום כשניסיתי לקום לביה"ס, כמובן שלא רציתי, כי אני כל יום לא רוצה, אני סובלת בו, אני נהנית עם החברים וטפו טפו טפו לא חסר לי, אבל הלימודים משגעים אותי [ואני לא תלמידה גרועה או משהו]. אבל היום היה לי ממש קשה להתעורר, למרות שהלכתי לישון מוקדם, לא יכולתי לקום, בכל מקרה קמתי ואמא לקחה אותי כמו כל בוקר, ואז פשוט בא רגע של התפרקות והתחלתי לבכות. כל החלומות שהיו לי בראש וכל המצברוח התבלגן לי במוח ואמא דווקא הבינה אותי, בהתחלה פחדתי שיצחקו, שכאילו יסתכלו עליי ויגידו "סה"כ חלום", אבל אני לא יודעת איך להסביר שיבינו, כמה זה מפחיד לראות את זה בראש שלך. אני גם קוראת ספר [אחרי ארבע שנים שלא קראתי חח] והוא מאוד כבד, אמא שלי אמרה שאולי גם הוא משפיע עליי, האמת שהיא די צודקת ("אני כריסטיאנה פ'"- ספר מומלץ]. כמובן בבי"ס ראו שבכיתי וסיפרתי לחברות שלי מה הסיבה, הן גם הבינו ודווקא הגיבו די בבהלה, אבל בהחלט הן ואמא שיפרו את מצב הרוח. באמצע הבי"ס חטפתי עייפות נוראית ואמא החזירה אותי הביתה, ואז היא אמרה לי שיש לי מין סימנים של דכאון בתת מודע שלי, זה לא רק הקטע של לשבת ולבכות, אלא מן דכאון בכללי, עייפות, חלומות מוזרים, בכי סתמי, חוסר רצון וכוח, בתת מודע כנראה שהיא צודקת. (ואין לי מושג מה זה אומר, כלומר, לא יודעת אם אני אמורה לעשות עם זה משהו, אמא כבר מזמן הציעה פסיכולוג, אבל לא הסכמתי, חשוב לציין שאני ממש לא ילדה כזאת בדרך כלל, לא דכאונית בכלל, לא יודעת מה קרה פתאום). אני אפילו לא יודעת למה היה לי חשוב להגיד את זה. אני יודעת שטוב לפרוק והרגשתי רצון לפרוק את זה פה. אם יש לכם משהו לשאול/ להעיר, בכיף. סליחה על החפירה, סליחה אם זה נשמע צומי, סליחה אם זה נשמע מוזר.