שאלת חזרת הפליטים
על כך שלפליטים אשר גורשו במרוצת 47-8 על ידי מדינת ישראל יש זכות מוסרית לשוב למולדתם לא יכול להערך ויכוח בין אלו המקבלים ברצינות את הזכויות הדמוקרטיות של ההמונים ולא רק של השכבות העשירות ובעלות הכוח. הטיעון שלפליטים יש אחריות למעשי הפשע שבוצע כנגדם, הנה טענה שבערך מאשימה את המוני היהודים באחריות לפשע שהנאצים עשו כנגדם. לא ניתן היה להקים מדינה יהודית מבלי לגרש את המוני הערבים. הדבר כבר היה ברור לאחר פרסום דו"ח פיל ב1937 שקרא כתנאי להקמת מדינה יהודית גרוש של רבע מליון ערבים. תוכנית שזכתה בתמיכה של כל הנהגת "היישוב". תוכנית החלוקה לא נועדה להבטיח את זכות ההגדרה העצמית של שני עמי הארץ אלא להכריח את המוני היהודים להלחם בהמוני הערבים. גרוש הפליטים שהחל בנובמבר 47 ולא במאי 48 נעשה בחלקו לפי תוכנית "ד" וחלקו לפי גחמה של מפקדים מקומיים שהאמינו כי הם פועלים לפי רצונו של בן גוריון . אולם במוסר לא די, השאלה היא כיצד להבטיח את זכות השיבה של הפליטים ולשם כך יש הכרח לשכנע חלק ניכר מהמוני העובדים והעניים היהודים שהשיבה היא באינטרס שלהם. לשם כך יש הכרח להבטיח להמוני היהודים בארץ את זכות הגדרתם העצמית למרות כל הפשעים לה אחראית ההנהגה הציונית. נראה לי לאחר מחשבה רבה, כי חלוקת הארץ מחדש אינה פתרון שכן הוא מקנה ייתרון ניכר ופרבלגיות לשליטי ישראל וליהודים בכלל. כי יש לאחד מחדש את הארץ, וכל מי שלומד היסטוריה ברצינות ייאלץ להודות כי הבורגנות או הזעיר בורגנות השמאלית לא מסוגלת לעשות זאת. בהקשר זה ברצוני להתייחס לנאצריזם או הבעטיסטים. המשטר של נאצר לפחות מאזז 1955-56 היה משטר שמאלי מתקדם יחסית. הוא הלאים מפעלים, את תעלת סואץ, עשה רפורמה חקלאית. הוא דגל באיחוד של האזור תחת האידיאולוגיה המקומית של הזעיר בורגנות השמאלית-הנאצריזם. אין ספק שמשטר זה בו שיחק נאצר תפקיד דומה לבונפרט הצרפתי, ניצב כנגד מהפכה של פועלים מחד אך גם נגד האימפריאליזם מאידך. אינטרס האימפריאליזם הייה להפילו מימין ואינטרס מעמד הפועלים היה להשלים את תהליך המהפכני משמאל. האימפריאליזם וישראל ראו בנאצריזם תופעה המאיימת על האינטרסים שלהם ולכן ישראל פתחה לאחר שקיבלה אור ירוק מג'ונסון ומקנמרה את המלחמה ב67. האפשרות הקלה של ישראל לנצח במלחמה לא נבעה רק מייתרון טכני, אלא מאוזלת יד של נאצר. ב2 ליוני לאחר שלמד כי הבירוקטיה הסובייטית מפקירה את מצרים, הוא הסביר לגנרלים המצרים כי מצרים עומדת לקבל מכה קשה ואין לו אפשרות למנוע אותה. אילו נאצר היה מרקסיסט ולא זעיר בורגני לאומן שמאלי, הוא היה פונה למעמד הפועלים בישראל מעל ראשי שליטיה , מצביע על מזימות הממשלה הישראלית ומציע עתיד משותף במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון בה לישראלים הייתה כביטוי לזכות ההגדרה העצמית שלהם אוטונומיה טריטוריאלית. משנכשל לעשות כן ישראל יכלה לחסל למעשה את הצעדים המתקדמים של הנאצריזם. במסגרת מדינה פדרטיבית כזו ניתן בקלות לפתור את שאלת הפליטים, שכן ישראל –פלסטין תהיה מדינה אחת עם שתי אוטונומיות כאשר חלק מהפליטים חוזר לאוטונומיה הישראלית וחלקם לאוטונומיה הפלסטינית ומקורות רבים מושקעים בפיתוח מגורים רפואה עבודה עבור הפליטים. מדיניות מתקדמת בימינו אינה רק להבין מה עשו האימפריאליזם ומהם פשעי הציונות ואוזלת היד של הבורגנות והזעיר בורגנות, אלא למצוא את הדרך לאיחוד האזור על בסיס האינטרס של אלו שאין להם מה להרוויח מהשיטה, ובראש וראשונה המוני העובדים
על כך שלפליטים אשר גורשו במרוצת 47-8 על ידי מדינת ישראל יש זכות מוסרית לשוב למולדתם לא יכול להערך ויכוח בין אלו המקבלים ברצינות את הזכויות הדמוקרטיות של ההמונים ולא רק של השכבות העשירות ובעלות הכוח. הטיעון שלפליטים יש אחריות למעשי הפשע שבוצע כנגדם, הנה טענה שבערך מאשימה את המוני היהודים באחריות לפשע שהנאצים עשו כנגדם. לא ניתן היה להקים מדינה יהודית מבלי לגרש את המוני הערבים. הדבר כבר היה ברור לאחר פרסום דו"ח פיל ב1937 שקרא כתנאי להקמת מדינה יהודית גרוש של רבע מליון ערבים. תוכנית שזכתה בתמיכה של כל הנהגת "היישוב". תוכנית החלוקה לא נועדה להבטיח את זכות ההגדרה העצמית של שני עמי הארץ אלא להכריח את המוני היהודים להלחם בהמוני הערבים. גרוש הפליטים שהחל בנובמבר 47 ולא במאי 48 נעשה בחלקו לפי תוכנית "ד" וחלקו לפי גחמה של מפקדים מקומיים שהאמינו כי הם פועלים לפי רצונו של בן גוריון . אולם במוסר לא די, השאלה היא כיצד להבטיח את זכות השיבה של הפליטים ולשם כך יש הכרח לשכנע חלק ניכר מהמוני העובדים והעניים היהודים שהשיבה היא באינטרס שלהם. לשם כך יש הכרח להבטיח להמוני היהודים בארץ את זכות הגדרתם העצמית למרות כל הפשעים לה אחראית ההנהגה הציונית. נראה לי לאחר מחשבה רבה, כי חלוקת הארץ מחדש אינה פתרון שכן הוא מקנה ייתרון ניכר ופרבלגיות לשליטי ישראל וליהודים בכלל. כי יש לאחד מחדש את הארץ, וכל מי שלומד היסטוריה ברצינות ייאלץ להודות כי הבורגנות או הזעיר בורגנות השמאלית לא מסוגלת לעשות זאת. בהקשר זה ברצוני להתייחס לנאצריזם או הבעטיסטים. המשטר של נאצר לפחות מאזז 1955-56 היה משטר שמאלי מתקדם יחסית. הוא הלאים מפעלים, את תעלת סואץ, עשה רפורמה חקלאית. הוא דגל באיחוד של האזור תחת האידיאולוגיה המקומית של הזעיר בורגנות השמאלית-הנאצריזם. אין ספק שמשטר זה בו שיחק נאצר תפקיד דומה לבונפרט הצרפתי, ניצב כנגד מהפכה של פועלים מחד אך גם נגד האימפריאליזם מאידך. אינטרס האימפריאליזם הייה להפילו מימין ואינטרס מעמד הפועלים היה להשלים את תהליך המהפכני משמאל. האימפריאליזם וישראל ראו בנאצריזם תופעה המאיימת על האינטרסים שלהם ולכן ישראל פתחה לאחר שקיבלה אור ירוק מג'ונסון ומקנמרה את המלחמה ב67. האפשרות הקלה של ישראל לנצח במלחמה לא נבעה רק מייתרון טכני, אלא מאוזלת יד של נאצר. ב2 ליוני לאחר שלמד כי הבירוקטיה הסובייטית מפקירה את מצרים, הוא הסביר לגנרלים המצרים כי מצרים עומדת לקבל מכה קשה ואין לו אפשרות למנוע אותה. אילו נאצר היה מרקסיסט ולא זעיר בורגני לאומן שמאלי, הוא היה פונה למעמד הפועלים בישראל מעל ראשי שליטיה , מצביע על מזימות הממשלה הישראלית ומציע עתיד משותף במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון בה לישראלים הייתה כביטוי לזכות ההגדרה העצמית שלהם אוטונומיה טריטוריאלית. משנכשל לעשות כן ישראל יכלה לחסל למעשה את הצעדים המתקדמים של הנאצריזם. במסגרת מדינה פדרטיבית כזו ניתן בקלות לפתור את שאלת הפליטים, שכן ישראל –פלסטין תהיה מדינה אחת עם שתי אוטונומיות כאשר חלק מהפליטים חוזר לאוטונומיה הישראלית וחלקם לאוטונומיה הפלסטינית ומקורות רבים מושקעים בפיתוח מגורים רפואה עבודה עבור הפליטים. מדיניות מתקדמת בימינו אינה רק להבין מה עשו האימפריאליזם ומהם פשעי הציונות ואוזלת היד של הבורגנות והזעיר בורגנות, אלא למצוא את הדרך לאיחוד האזור על בסיס האינטרס של אלו שאין להם מה להרוויח מהשיטה, ובראש וראשונה המוני העובדים
