DEAD

[Darkmatter]

../images/Emo32.gifDEAD../images/Emo32.gif

 

[אשבל1]

מה קורה איתך?

תעדכני.....

 

[Darkmatter]

היי...

תודה לך שאת מתעניינת במצבי. אני ממש ממש מעריכה את זה... יש לי תחושת ניתוק קשה בתקופה האחרונה. זה ממש מטריף ומפחיד... אני כנראה אלך לנוירולוג בשבוע הבא. גם לאמא שלי היה משהו דומה בתחילת המחלה שלה. כמה עוד גרוע המצב יכול להיות?..

 

[פרח75]

מתוקה, את ממש מדאיגה אותי

כשאת כותבת הודעות כאלה ולא מפרטת. זה קצת מלחיץ. עדיף שתכתבי מה שמציק לך כדי שנוכל לענות ולעזור ולעודד. ספרי לי בדיוק מה את מרגישה. למה את מתכוונת תחושת ניתוק...

 

[אשבל1]

היי שוב

אני חושבת כמו שאמרתי לך בעבר, אולי תנסי למצוא דרך נוספת להפיג את החרדה, תנסי אולי ללמוד הרפיה באמצעות נשימות, מה דעתך? האם ניסית? וחוץ מזה מעניין אותי מה קורה איתך, מאוד ברור לי שאת בחורה חזקה כי את מתמודדת עם דברים מאוד לא קלים, את רק צריכה לעזור לעצמך להגיע להחלטות ולישמן. אז שבת שלום בינתיים ותמשיכי לעדכן... מה שלום גיסתך?

 

[הוקוס פוקוס1]

גם אותי את מדאיגה

אני מקווה לשמוע שהכל בסדר איתך גם אני מחכה לעידכון אם את צריכה משהו-תיפני אליי בבקשה!

 

[כנפיים לבנות]

...

תחושת ניתוק יכולה להיות תוצאה/ סימפטום של כל כך הרבה דברים... ו... DEAD לצערי זה לא כל כך

בפורום הזה... שתפי אותנו מה קורה איתך... יקרה, את צריכה עזרה ותמיכה... בעיקר הרבה אהבה... מי נמצא איתך ומעניק לך את זה? עוד מישהו מלבד גיסתך? תמיד כאן...

שמרי על עצמך, טוב?

 

[סְקָאלִי]

מקוה שאת מרגישה יותר טוב היום.

אני מבינה שאת מתכוונת ללכת לנוירולוג בשבוע הבא. האם שקלת את ההצעה לנסות פסיכיאטר אחר? לאור השרשור הקודם בנושא? האם את לוקחת עכשיו כדורים כלשהם?

 

[Darkmatter]

.......

עכשיו אני מרגישה טיפה יותר טוב. התחושות הפיזיות שלי כ"כ קשות כל הזמן שפשוט אי אפשר לתאר. התרגלתי לזה כבר וניסיתי להילחם בזה, אבל הייתי בייאוש מוחלט בימים האחרונים. בתקופה האחרונה התחושת ניתוק שלי ממש חזקה. קצת קשה לי להסביר את זה. זה התחיל קצת כשרק נכנסתי לכל המצב הזה ובימים האחרונים זה היה ממש קשה. זה אומר שאני מרגישה לא מציאותית בצורה נוראית, אני רואה כאילו את הסיטואציה מהצד ואני מרגישה במן ערפול. וזה כ"כ מפחיד כי אני מנסה להתנער מההרגשה הזאת וזה לא עובר. וזה כ"כ קשה לדבר עם מישהו כשאתה במצב קשה של זה כי אתה כאילו רואה את עצמך מדבר והכל מסוחרר ומעורפל ואז קשה להתרכז ולהתנהג בצורה נורמלית. וזה כאילו אני מאבדת את שפיות דעתי וזה מלחיץ. אז בימים האחרונים זה היה ממש חזק והרגשתי כל כך מעורפלת שהיה קשה לי להתמקד ולחשוב ולהתבטא. ונכנסתי אפילו לעוד יותר פאניקה... לא ברור לי אם זה נוירולוגי או נפשי. אבל עכשיו אני אומרת לעצמי " אוקיי, זה משהו שאת צריכה לדעת להתמודד איתו. זה דבר קיים. ואם אני במצב הזה so be it. לא נורא." ואני מנסה להירגע ולנשום. ועכשיו התחושה קצת יותר טובה. הגעתי גם למסקנה שלהכין אוכל זה דבר מאוד מרגיע. אמנם עשיתי הפסקות באמצע כי הייתה לי סחרחורת קשה, אבל בסדר. גם רצתי קצת ואחרי זה שכבתי מתה על הספה. אבל זה עזר לי קצת להוריד את התחושה. אני מנסה להתמודד עם זה למרות שהתחושה מטריפה. בימים האחרונים מרוב שהתחושה הייתה כ"כ קשה, לא יכולתי לסבול את זה. הלכתי לישון כמה שיותר מוקדם וניסיתי לקום כמה שיותר מאוחר כדי לא להרגיש את זה. וכל הזמן כשהתעוררתי חשבתי לעצמי איך אני אצליח להעביר את היום עם התחושה המטריפה הזאת. קשה לי לתאר כמה זה נוראי. ובכלל, כמה אני מרגישה רע פיזית. ובכלל, כמה הכל רע ומסובך. אני לא יודעת אם אני אמורה לשנוא את עצמי על זה שהכל כ"כ דפוק בי או להעריך את זה שלמרות שיש לי בעיות כ"כ קשות [ואנשים אחרים היו בטח מתאבדים הרבה לפני...] אני בכל זאת כל הזמן מנסה להתמודד ולהתחיל מחדש. בכל מקרה, אף אחד לא מבין ורואה את המאמצים שלי. הם רואים רק את הכשלונות שלי ולא מסוגלים להבין עם מה אני מתמודדת כל הזמן, בלי הפסקה. זה כ"כ מכאיב... אני מרגישה שאני נלחמת עכשיו כדי לא לתת לתחושה להתחזק לגמרי, וזה קשה. אני מנסה איכשהו לצאת מהתחושה הזאת ולהתמקד. אני כל הזמן מנערת את הראש חחח. זה כ"כ כ"כ משגע אותי, התחושה שאתה מאבד קשר מסוים עם המציאות ושאתה לא מצליח להתרכז ולחשוב זה מפחיד. ואז זה מן מעגל כזה. יש פחד מהתחושה ואז באה חרדה. או שיש חרדה שכתוצאה ממנה באה התחושה. שבוע הבא אני הולכת לנוירולוג כדי לראות שזה לא נוירולוגי. אני כל הזמן מפחדת שזה נוירולוגי בגלל אמא שלי וזה גם כמובן מגדיל את החרדה בעוצמה מטורפת. אבל אז אני אומרת לעצמי "טוב, אם באמת יגלו שזה נוירולוגי אז אני אתאבד" וזה מרגיע אותי מאוד. קרוב למדי שזה נפשי, אבל בכל מקרה אני כל הזמן מרגישה שזה נוירולוגי. וגם אם זה נפשי זה לא ממש עוזר לי כי התחושות קשות מדי. סקאלי, שבוע הבא אני הולכת לפסיכיאטר חדש שטיפל גם באמא שלי לפני שנים. הוא בין הראשונים שחשב שיש לה את מה שיש לה. אז זה יהיה מעניין. יש לי מן פחד שהתחושה הזאת תגבור עלי ואני לא אצליח להתבטא אצלו כמה שצריך ולא אצליח לחשוב... אני בחרדה מטורפת. ואני כל כך מפחדת מהתחושה החזקה הזאת. אני כ"כ מחכה כל הזמן שאני אוכל ללכת לישון כדי סוף סוף לנוח מזה. זה פשוט יותר מדי קשה. ואני כל הזמן חושבת לעצמי- מה הטעם להמשיך עם כל העניין? מה באמת הסיכויים שהמצב שלי ישתפר ושאני אהיה בנאדם נורמלי כמו הבנות שכותבות פה בפורום? וזה ממש לא מחשבה דיכאונית, זאת מחשבה הגיונית. ואני בטוחה שהרבה בנות יסכימו איתי. זהו, אני אנסה קצת להירגע. חברות שלי באות אלי היום בערב וזה די מלחיץ אותי. אני מפחדת שאני לא אצליח להתבטא כמו שצריך. שאני לא אצליח לחשוב. ושהתחושה הזאת תהיה קשה עד שאני ארגיש ממש לא מציאותית. שאני לא אצליח להתמודד עם זה יותר... חברות שלי מודעות לזה אז זה קצת מקל אבל זה עדיין לא נעים. חברה שלי הייתה אצלי אתמול ואמרה לי שאפשר לראות שאני במן ערפול מסוים. וניסיתי כ"כ לחייך ולהתנהג כרגיל כדי שהיא לא תשים לב. זה כ"כ קשה... ואני מרגישה שכל מה שאני כותבת פה ממש מטורף. אני בטח ממש מטורפת. זה לא פייר שכל הדברים קורים לי. למה הכל קורה רק לי? אני מקנאה באנשים אפילו ממש מדוכאים אבל שמצליחים איכשהו לתפקד ולהיראות כמו נורמליים. ובין לבין, הוצאתי השבוע את העצבים שלי על כולם וכמובן התנצלתי אחרי. שלחתי לחברה של אבא שלי, סתם משומקום, "את הורסת הכל. אני שונאת אותך. אל תדברי איתי יותר". ידעתי שזה לא בסדר וגם ידעתי עוד לפני שעשיתי את זה שאני אחרי זה אתנצל ושאני לא באמת מתכוונת לזה, אבל עדיין הייתי חייבת לעשות את זה כדי להירגע. הקטע היותר הזוי שעשיתי השבוע היה לזרוק ניירות על הריצפה לאורך כל הבית ולהגיד לאבא שלי להרים אותם. וגם די קיללתי אותו. הוא לא הסכים להרים אז התקשרתי לחברה שלו וביקשתי ממנה שתגיד לו להרים. הוא עדיין לא הסכים. ובסוף, התחלתי לבכות לו שירים את זה מהריצפה אז הוא הרים. ואז כמובן, הרגשתי עוד יותר רע על זה שהשפלתי אותו ועל זה שאני כזאת רעה, אז ביקשתי סליחה וגם חרטתי סליחה על היד. כל זה התחיל מזה שהוא לא הפסיק לקטר ואמר לי "אפשר לחשוב כמה את סובלת..." ואז כבר לא יכולתי לשלוט בעצמי... אממ חירטטתי בשכל יותר מדי אז אני אסיים... זה עשה לי קצת יותר טוב... תודה שאתן פה, אני מרגישה ככה קצת פחות לבד ושיש מי שמקשיב לי. למרות שאני משגעת אתכן ומעצבנת קצת... אני אנסה להתמודד עוד קצת ואז להחליט מה לעשות ואם לעשות.. ומתי בכלל הגיע הזמן לוותר ולסיים את הכל... תודה!!!!!

 

[סְקָאלִי]

זה באמת לא פייר ...

זה כואב לשמוע כמה שאת סובלת. כמו מעגל כזה שמזין את עצמו, ורק מגביר את הסבל. ואת תיארת כמה מעגלים כאלה. עם הפחד והחרדה ממנו. אם הצורך להציק ואז כשהשגת את שלך - ההענשה העצמית. אוי. הסיאוציה האחרונה שתיארת עם אבא שלך - ממש קורעת. ממש גרמה לי לבכות. לבכות על מה שעובר עליך, לבכות על מה שעובר עליו, לבכות על כל הזדון והטירוף שבמצב הזה. אוף! אבל בואי ננסה למצוא כמה נקודות אור: כתבת היום יותר בפירוט, וזה הקל עליך. אני חושבת שאפשר כבר ליצור רשימה של דברים שמקל עליך לעשות, ואולי להשתמש בה בשעת משבר: - לכתוב כאן - להיפגש עם חברות - לרוץ [ובכלל, םפעילות גופנית יכולה להועיל מאוד, ולעשות ממש פלאים] - לבשל - ללטף חתול חוצמזה, אני שמחה שאת הולכת לפסיכיאטר שסיפרת עליו, ואני אשמח אם תספרי אח"כ איך היה ומה הוא אמר. שיהיה שבוע רגוע, קטנטונת!

 

[אשבל1]

רציתי להוסיף

דרקי.. ציינה שגם תרגול נשימות מאוד עזר לה...

 

[אשבל1]

הי.....

את כל כך מודעת להכל, שאני בטוחה שעם טיפול מתאים הכל יהיה בסדר. שבוע טוב

 

[פרח75]

אני רוצה להקדיש לך שיר

היי שקטה היי שקטה, עכשיו הכל בסדר אפילו המחנק עומד להשתחרר זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם אחר. היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה. היי שקטה כמו לא עברת אף פעם כמו לא היית צרימה בנוף המטופח כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם כמו אלומת האור הנה מצאה אותך. היי שקטה כאילו אין בך דופי... היי שקטה, כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה. היי שקטה כאילו אין בך דופי...

 

[סְקָאלִי]

בקשה חשובה ../images/Emo70.gif

תפוז מאוד נגד פרסום שירים בפורומים, בגלל זכויות יוצרים. אם אתן מפרסמות שיר, אז כמו שבקשתי בעבר, רצוי רק חלק ממנו, ובכל מקרה - לא לשכוח לציין את המחבר והמלחין. תודה ...

 

[פרח75]

../images/Emo12.gif מתנצלת, לא ידעתי

היי שקטה: ביצוע: ריקי גל / עדי כהן מילים: רחל שפירא לחן: יהודה פוליקר

 

[סְקָאלִי]

../images/Emo13.gif

 

[כנפיים לבנות]

יש לי תחושה...

שאת לא מאלו שיוותרו כל כך בקלות ויסיימו עם הכל... ויש לי קצת נסיון בתחום..

ומשפט שלך שמעיד על כך אני לא יודעת אם אני אמורה לשנוא את עצמי על זה שהכל כ"כ דפוק בי או להעריך את זה שלמרות שיש לי בעיות כ"כ קשות [ואנשים אחרים היו בטח מתאבדים הרבה לפני...] אני בכל זאת כל הזמן מנסה להתמודד ולהתחיל מחדש כל הזמן מנסה להתמודד!!!! זה אומץ... זה כוח... זה בכלל לא מובן מאליו... האמת שלרגע הזכרת לי אותי ומשהו שכתבתי פעם... כשכתבת על תחושת הניתוק חשבתי על זה... תקראי קצת.. אולי זה יתחבר אליך ואולי לא.. (ניסיתי להעתיק לך חלק מסוים אבל זה לא ממש הצליח משום מה...) דארקי יקרה, שמחתי לקרוא שאת הולכת לפסיכיאטר וכמה את מנסה לעזור לעצמך.. שוב, זה לא מובן מאליו!! השתדלי כל הזמן לעשות מה שעושה לך טוב, כמו הדברים שסקאלי הציעה... תזכרי שאנחנו כאן, איתך... תחשבי חיובי... אני מבטיחה שאם תאמיני ותרצי בכך הכל יהיה בסדר...

גדול

 

[כנפיים לבנות]

חחח

לא שמתי לה כמה פעמים כתבתי "זה" בהודעה... לפחות יצא קצת צבעוני...

 

[Darkmatter]

חזרתי מהפסיכיאטר...

תודה לכולכן על התמיכה והעידוד. אני מאוד מעריכה את זה. מאוד פחדתי שאני לא אצליח להתבטא כמו שצריך וזה, אבל כשהייתי אצלו הייתי בשיא הריכוז וזה ממש עודד אותי. הוא הפסיכיאטר הרביעי שאני הולכת אליו והוא הפסיכיאטר הכי חמוד עד כה! הוא מדהים!!! קצת נדלקתי עליו... זה שהוא היה כ"כ נחמד עודד אותי. הוא אמר לי שאין לי מחלת נפש. שיש לי דכאון מאוד קשה וחרדות. ובקשר להרגשת הניתוק, הוא אמר לי שהוא ראה את זה אצל הרבה אנשים וזה לא משהו נוירולוגי. זה מה שכנפיים דיברה עליו. אני לא יודעת עד כמה זה קשור לתקיפה המינית שחוויתי בתור ילדה. הייתי אמורה בכלל לספר לו על זה? בכל מקרה, הוא אמר לי שזה נוצר גם מהחרדה ומהאי שקט שאני נמצאת בו. והוא די הזדעזע מהפסיכיאטר הקודם שהייתי אצלו. הוא נתן לי קלונקס ועוד משהו שכרגע שכחתי את השם שלו... כעקרון הביקור אצלו עודד אותי, אבל עכשיו אני בפחד מההמשך ומה יהיה... זהו, לילה טוב.

 

[Darkmatter]

אה, עוד משהו...

הוא הרי גם טיפל באמא שלי. אז שאלתי אותו איך הוא ידע שלה יש משהו נוירולוגי. אז הוא אמר לי שזה היה מאוד ברור. שאפשר היה לראות את זה בתנועות גוף שלה, בנוקשות הפנים, במבט וכו'. אצלי הוא אמר שהוא לא רואה שום דבר כזה. ושכעקרון הוא בכלל לא חושב שיש לי משהו נוירולוגי. הוא אמר לי שאחרי שאני אקח את הכדורים לזמן מסוים, אז אם אני רוצה להרגיע את עצמי אני יכולה ללכת לנוירולוג...