.......
עכשיו אני מרגישה טיפה יותר טוב. התחושות הפיזיות שלי כ"כ קשות כל הזמן שפשוט אי אפשר לתאר. התרגלתי לזה כבר וניסיתי להילחם בזה, אבל הייתי בייאוש מוחלט בימים האחרונים. בתקופה האחרונה התחושת ניתוק שלי ממש חזקה. קצת קשה לי להסביר את זה. זה התחיל קצת כשרק נכנסתי לכל המצב הזה ובימים האחרונים זה היה ממש קשה. זה אומר שאני מרגישה לא מציאותית בצורה נוראית, אני רואה כאילו את הסיטואציה מהצד ואני מרגישה במן ערפול. וזה כ"כ מפחיד כי אני מנסה להתנער מההרגשה הזאת וזה לא עובר. וזה כ"כ קשה לדבר עם מישהו כשאתה במצב קשה של זה כי אתה כאילו רואה את עצמך מדבר והכל מסוחרר ומעורפל ואז קשה להתרכז ולהתנהג בצורה נורמלית. וזה כאילו אני מאבדת את שפיות דעתי וזה מלחיץ. אז בימים האחרונים זה היה ממש חזק והרגשתי כל כך מעורפלת שהיה קשה לי להתמקד ולחשוב ולהתבטא. ונכנסתי אפילו לעוד יותר פאניקה... לא ברור לי אם זה נוירולוגי או נפשי. אבל עכשיו אני אומרת לעצמי " אוקיי, זה משהו שאת צריכה לדעת להתמודד איתו. זה דבר קיים. ואם אני במצב הזה so be it. לא נורא." ואני מנסה להירגע ולנשום. ועכשיו התחושה קצת יותר טובה. הגעתי גם למסקנה שלהכין אוכל זה דבר מאוד מרגיע. אמנם עשיתי הפסקות באמצע כי הייתה לי סחרחורת קשה, אבל בסדר. גם רצתי קצת ואחרי זה שכבתי מתה על הספה. אבל זה עזר לי קצת להוריד את התחושה. אני מנסה להתמודד עם זה למרות שהתחושה מטריפה. בימים האחרונים מרוב שהתחושה הייתה כ"כ קשה, לא יכולתי לסבול את זה. הלכתי לישון כמה שיותר מוקדם וניסיתי לקום כמה שיותר מאוחר כדי לא להרגיש את זה. וכל הזמן כשהתעוררתי חשבתי לעצמי איך אני אצליח להעביר את היום עם התחושה המטריפה הזאת. קשה לי לתאר כמה זה נוראי. ובכלל, כמה אני מרגישה רע פיזית. ובכלל, כמה הכל רע ומסובך. אני לא יודעת אם אני אמורה לשנוא את עצמי על זה שהכל כ"כ דפוק בי או להעריך את זה שלמרות שיש לי בעיות כ"כ קשות [ואנשים אחרים היו בטח מתאבדים הרבה לפני...] אני בכל זאת כל הזמן מנסה להתמודד ולהתחיל מחדש. בכל מקרה, אף אחד לא מבין ורואה את המאמצים שלי. הם רואים רק את הכשלונות שלי ולא מסוגלים להבין עם מה אני מתמודדת כל הזמן, בלי הפסקה. זה כ"כ מכאיב... אני מרגישה שאני נלחמת עכשיו כדי לא לתת לתחושה להתחזק לגמרי, וזה קשה. אני מנסה איכשהו לצאת מהתחושה הזאת ולהתמקד. אני כל הזמן מנערת את הראש חחח. זה כ"כ כ"כ משגע אותי, התחושה שאתה מאבד קשר מסוים עם המציאות ושאתה לא מצליח להתרכז ולחשוב זה מפחיד. ואז זה מן מעגל כזה. יש פחד מהתחושה ואז באה חרדה. או שיש חרדה שכתוצאה ממנה באה התחושה. שבוע הבא אני הולכת לנוירולוג כדי לראות שזה לא נוירולוגי. אני כל הזמן מפחדת שזה נוירולוגי בגלל אמא שלי וזה גם כמובן מגדיל את החרדה בעוצמה מטורפת. אבל אז אני אומרת לעצמי "טוב, אם באמת יגלו שזה נוירולוגי אז אני אתאבד" וזה מרגיע אותי מאוד. קרוב למדי שזה נפשי, אבל בכל מקרה אני כל הזמן מרגישה שזה נוירולוגי. וגם אם זה נפשי זה לא ממש עוזר לי כי התחושות קשות מדי. סקאלי, שבוע הבא אני הולכת לפסיכיאטר חדש שטיפל גם באמא שלי לפני שנים. הוא בין הראשונים שחשב שיש לה את מה שיש לה. אז זה יהיה מעניין. יש לי מן פחד שהתחושה הזאת תגבור עלי ואני לא אצליח להתבטא אצלו כמה שצריך ולא אצליח לחשוב... אני בחרדה מטורפת. ואני כל כך מפחדת מהתחושה החזקה הזאת. אני כ"כ מחכה כל הזמן שאני אוכל ללכת לישון כדי סוף סוף לנוח מזה. זה פשוט יותר מדי קשה. ואני כל הזמן חושבת לעצמי- מה הטעם להמשיך עם כל העניין? מה באמת הסיכויים שהמצב שלי ישתפר ושאני אהיה בנאדם נורמלי כמו הבנות שכותבות פה בפורום? וזה ממש לא מחשבה דיכאונית, זאת מחשבה הגיונית. ואני בטוחה שהרבה בנות יסכימו איתי. זהו, אני אנסה קצת להירגע. חברות שלי באות אלי היום בערב וזה די מלחיץ אותי. אני מפחדת שאני לא אצליח להתבטא כמו שצריך. שאני לא אצליח לחשוב. ושהתחושה הזאת תהיה קשה עד שאני ארגיש ממש לא מציאותית. שאני לא אצליח להתמודד עם זה יותר... חברות שלי מודעות לזה אז זה קצת מקל אבל זה עדיין לא נעים. חברה שלי הייתה אצלי אתמול ואמרה לי שאפשר לראות שאני במן ערפול מסוים. וניסיתי כ"כ לחייך ולהתנהג כרגיל כדי שהיא לא תשים לב. זה כ"כ קשה... ואני מרגישה שכל מה שאני כותבת פה ממש מטורף. אני בטח ממש מטורפת. זה לא פייר שכל הדברים קורים לי. למה הכל קורה רק לי? אני מקנאה באנשים אפילו ממש מדוכאים אבל שמצליחים איכשהו לתפקד ולהיראות כמו נורמליים. ובין לבין, הוצאתי השבוע את העצבים שלי על כולם וכמובן התנצלתי אחרי. שלחתי לחברה של אבא שלי, סתם משומקום, "את הורסת הכל. אני שונאת אותך. אל תדברי איתי יותר". ידעתי שזה לא בסדר וגם ידעתי עוד לפני שעשיתי את זה שאני אחרי זה אתנצל ושאני לא באמת מתכוונת לזה, אבל עדיין הייתי חייבת לעשות את זה כדי להירגע. הקטע היותר הזוי שעשיתי השבוע היה לזרוק ניירות על הריצפה לאורך כל הבית ולהגיד לאבא שלי להרים אותם. וגם די קיללתי אותו. הוא לא הסכים להרים אז התקשרתי לחברה שלו וביקשתי ממנה שתגיד לו להרים. הוא עדיין לא הסכים. ובסוף, התחלתי לבכות לו שירים את זה מהריצפה אז הוא הרים. ואז כמובן, הרגשתי עוד יותר רע על זה שהשפלתי אותו ועל זה שאני כזאת רעה, אז ביקשתי סליחה וגם חרטתי סליחה על היד. כל זה התחיל מזה שהוא לא הפסיק לקטר ואמר לי "אפשר לחשוב כמה את סובלת..." ואז כבר לא יכולתי לשלוט בעצמי... אממ חירטטתי בשכל יותר מדי אז אני אסיים... זה עשה לי קצת יותר טוב... תודה שאתן פה, אני מרגישה ככה קצת פחות לבד ושיש מי שמקשיב לי. למרות שאני משגעת אתכן ומעצבנת קצת... אני אנסה להתמודד עוד קצת ואז להחליט מה לעשות ואם לעשות.. ומתי בכלל הגיע הזמן לוותר ולסיים את הכל... תודה!!!!!