זיהום סביבתי
New member
אוי =[
הלוואי שתהיי בריאה, ילדה!! רפואה שלמה!
הלוואי שתהיי בריאה, ילדה!! רפואה שלמה!
תחרות הסיפורים...
- פותח הנושא ליאור השריף
- פורסם בתאריך
בחרו את כל השמות
New member
רפואה שלמה!!
את תעברי את זה בעזרת ה'!!
את תעברי את זה בעזרת ה'!!
דוקטור קלינית
New member
רפואה שלמה במהרה בעזרת השם!!!!
כיפה וסנדלים
New member
ארמונות בחול |תס|
מים, ידיים קטנות משחקות בחול. בונות מבנים, רחובות, חיים... אברהם נכנס לבית נושם עמוק, הבית שלו... מוריה תהיה בשבת, דביר כנראה יחזור מהישיבה. איך שהזמן רץ... כאילו רק אתמול פגש פעם ראשונה את רחל, ועכשיו כבר יש לו שני ילדים שסיימו תיכון. הוא מניח את העיתון על השולחן, והכותרת זועקת, ``עשרות אלפי חיילים ישתתפו בהתנתקות``. משהו בכותרות האלה עושה לו רע, איך אפשר לדמיין את הגוש הפורח, חרב? הידיים ממשיכות בליטופן את החול, מפסלות מבנה גדול. בראשו מנורה... בית כנסת. ``יגדל א-לוהים חי וישתבח...`` שבת שלום! דביר הולך לצד אברהם, נווה רץ קדימה. תמיד הוא רץ, נעלם. רק בשבת אפשר לראות אותו. סה``כ בן 16 וחצי ומנהל את העולם. מוריה ושירה מצטרפות מעזרת הנשים להליכה לבית. אור פנסים ומשפחה שלווה. ``כל כך הרבה אנשים נמצאים פה`` מעיר דביר. ``גם העזרת נשים מלאה! יש איזו שמחה השבת?`` שואלת מוריה. הלוואי חושב לעצמו אברהם ועונה ``לא, מאז שהממשלה אישרה את הגירוש, כל שבת נראית ככה``. ``אבא, קיבלנו איזה מכתב מהמנהלת כבר?`` ``יהיה טוב! שבת היא מלזעוק...`` במעלה הרחוב, קצת מים מעורבבים בחול. והידים בונות מבנה רחב, ארוך. המתנ``ס... ``י-ה אכסוף נעם שבת...`` הנעימות של שבת בבוקר. אברהם יושב עם העיתון וכוס קפה, צלחת עוגיות מונחת לידו. אבישי יורד במדרגות בריצה. אברהם מסתכל עליו מחייך, כל השבוע אי אפשר להעיר אותו. בשבת- הוא מזנק ראשון מן המיטה. ``אבא?`` אברהם מתנער מהמחשבות ``כן?`` ``זורקים היום סוכריות בבית כנסת?`` אברהם מחייך לעצמו... ``נראה לי שלא`` ``אוף, מתי יזרקו?`` כולו מלא ציפיה. ``לא יודע, תחזור לישון שיהיה לך כוח לארוחה`` שוב שקט, עוד חצי שעה התפילה. אברהם נכנס על בהונות לחדרו של דביר, טלטלה קטנה בכתפו. ``דביר, קום לתפילה`` דביר מתרומם... הם יוצאים, שבת בבוקר, רוח נעימה. עם שקית הטלית בבית השחי, אב ובנו בדרך לתפילה... עוד דלי של חול, עדיין לא סיימו הידיים את מלאכתן. מבנה גבוה, שלוש קומות! מועצה איזורית... מתחיל להחשיך, עוד מעט נגמרת השבת. אברהם מסתכל על השולחן שקוע במחשבותיו. דביר כנראה יחזור לישיבה כבר הערב, תמיד הוא מעדיף לחזור במוצאי שבת. מוריה, תפגש הערב עם חברות ומחר בבוקר תיסע למרכז. חזרה לשירות הלאומי. נווה, הוא בטח יתחבר לטלפון ויעזוב אותו רק ביום שישי הבא. שירה, תחזור ללימודים ולחברות. נשארו הקטנים שבבית, והוא ומוריה שצריכים להחזיק את הבית הזה בתקופה כל כך קשה... הוא מקשיב לשירה של הילדים ``...משבריך וגליך עלי עברו`` ``...אל תסתר פניך ממני ביום צר לי`` הילדה מתרחקת קצת מהישוב בחול. מסתכלת על מעשה ידיה, אפשר להוסיף עוד. אפשר לשפר את הרחוב הזה, ואת המבנה הזה... קול הים גובר... גל גדול מגיע. שוטף ומשטח את כל החוף... ארמונות בחול...
מים, ידיים קטנות משחקות בחול. בונות מבנים, רחובות, חיים... אברהם נכנס לבית נושם עמוק, הבית שלו... מוריה תהיה בשבת, דביר כנראה יחזור מהישיבה. איך שהזמן רץ... כאילו רק אתמול פגש פעם ראשונה את רחל, ועכשיו כבר יש לו שני ילדים שסיימו תיכון. הוא מניח את העיתון על השולחן, והכותרת זועקת, ``עשרות אלפי חיילים ישתתפו בהתנתקות``. משהו בכותרות האלה עושה לו רע, איך אפשר לדמיין את הגוש הפורח, חרב? הידיים ממשיכות בליטופן את החול, מפסלות מבנה גדול. בראשו מנורה... בית כנסת. ``יגדל א-לוהים חי וישתבח...`` שבת שלום! דביר הולך לצד אברהם, נווה רץ קדימה. תמיד הוא רץ, נעלם. רק בשבת אפשר לראות אותו. סה``כ בן 16 וחצי ומנהל את העולם. מוריה ושירה מצטרפות מעזרת הנשים להליכה לבית. אור פנסים ומשפחה שלווה. ``כל כך הרבה אנשים נמצאים פה`` מעיר דביר. ``גם העזרת נשים מלאה! יש איזו שמחה השבת?`` שואלת מוריה. הלוואי חושב לעצמו אברהם ועונה ``לא, מאז שהממשלה אישרה את הגירוש, כל שבת נראית ככה``. ``אבא, קיבלנו איזה מכתב מהמנהלת כבר?`` ``יהיה טוב! שבת היא מלזעוק...`` במעלה הרחוב, קצת מים מעורבבים בחול. והידים בונות מבנה רחב, ארוך. המתנ``ס... ``י-ה אכסוף נעם שבת...`` הנעימות של שבת בבוקר. אברהם יושב עם העיתון וכוס קפה, צלחת עוגיות מונחת לידו. אבישי יורד במדרגות בריצה. אברהם מסתכל עליו מחייך, כל השבוע אי אפשר להעיר אותו. בשבת- הוא מזנק ראשון מן המיטה. ``אבא?`` אברהם מתנער מהמחשבות ``כן?`` ``זורקים היום סוכריות בבית כנסת?`` אברהם מחייך לעצמו... ``נראה לי שלא`` ``אוף, מתי יזרקו?`` כולו מלא ציפיה. ``לא יודע, תחזור לישון שיהיה לך כוח לארוחה`` שוב שקט, עוד חצי שעה התפילה. אברהם נכנס על בהונות לחדרו של דביר, טלטלה קטנה בכתפו. ``דביר, קום לתפילה`` דביר מתרומם... הם יוצאים, שבת בבוקר, רוח נעימה. עם שקית הטלית בבית השחי, אב ובנו בדרך לתפילה... עוד דלי של חול, עדיין לא סיימו הידיים את מלאכתן. מבנה גבוה, שלוש קומות! מועצה איזורית... מתחיל להחשיך, עוד מעט נגמרת השבת. אברהם מסתכל על השולחן שקוע במחשבותיו. דביר כנראה יחזור לישיבה כבר הערב, תמיד הוא מעדיף לחזור במוצאי שבת. מוריה, תפגש הערב עם חברות ומחר בבוקר תיסע למרכז. חזרה לשירות הלאומי. נווה, הוא בטח יתחבר לטלפון ויעזוב אותו רק ביום שישי הבא. שירה, תחזור ללימודים ולחברות. נשארו הקטנים שבבית, והוא ומוריה שצריכים להחזיק את הבית הזה בתקופה כל כך קשה... הוא מקשיב לשירה של הילדים ``...משבריך וגליך עלי עברו`` ``...אל תסתר פניך ממני ביום צר לי`` הילדה מתרחקת קצת מהישוב בחול. מסתכלת על מעשה ידיה, אפשר להוסיף עוד. אפשר לשפר את הרחוב הזה, ואת המבנה הזה... קול הים גובר... גל גדול מגיע. שוטף ומשטח את כל החוף... ארמונות בחול...
זיהום סביבתי
New member
וואי!
זה ממש אבל ממש יפה!!
זה ממש אבל ממש יפה!!
זיהום סביבתי
New member
לא מצאת משהו אחר לאהוב?
דווקא את רצף הכתיבה? =\
דווקא את רצף הכתיבה? =\
גוסס עליה |תס|
"תחרות הריצה השנתית לישיבות תיכוניות תשס"ד, "תמיד הייתי טוב בריצה" חשבתי לעצמי, אולי זה בגלל שאני כזה שחיף או בגלל שהרגליים שלי כל כך ארוכות, בכל אופן הייתי אחד מ4 שהיו בגמר הריצה ל100 מטר. המוני אנשים הגיעו לראות את התחרות וחלק קטנטן בא לראות אותי, אפילו חברים וחברות מהשבט באו. לא שממש אכפת לי מאנשים כמו אריק ואהרון... אלא קיוותי נורא שאיילת תגיע שתראה אותי משיג את כולם, מנצח את כל השישיסטים האלה אפילו שאני רק חיינוק (מגודל). יריית הפתיחה ויצאנו לדרך.. כולם הריעו לי...הובלתי...קו הסיום התקרב ואפילו איילת הריעה לי בקול (אפילו שלא שמעתי אותה טוב כל כך מבין כל הקולות, הקשבתי רק לקול שלה שזה כל מה שרציתי לשמוע, הקול הביישני והנוגה שלה היה כמו שירת מלאכים בשבילי)זה היה מרגש מאוד כל הקולות הריעו לי... הפס הלבן התקרב...עוד קצת... קצת... כאב חד בראש, התעוררתי משינה והתברר שאיבדתי את ההכרה. זה תמיד קורה לי כשאני מתרגש. "אוףףףף" שיחררתי אנחה נרגזת בדיוק כשכל חברי השבט באו לבקר אותי בחדר החולים שבו שכבתי, "לא נורא גבר..." "העיקר שהגעת לגמר..." "תמיד יש פעם נוספת..."הם ניסו לנחם אותי, "היית ממש מהיר" איילת אמרה, לא הבחנתי שהיא בכלל הגיעה תמיד היא הייתה כזאת, ביישנית, וכמה שזה היה מרגש שהיא ניסתה לעודד אותי!הרי תמיד שמתי לב עליה למרות שכל הזמן התכחשתי לרגשות האלו. הרי אני בסך הכל חיינוק מה אני יודע מה אני רוצה מעצמי לעתיד?. פתאום! חולשה חזקה, אני מחזיק את הראש "מה קרה?" "אתה בסדר?", "כלום, זה כלום" כנראה סימני החולשה מהריצה לא מרפים כל כך מהר. כעבור חמש שנים. (תשס"ט) אני כל כך אוהב את חולון! ואולי גם את יתד שם אני לומד שנה במכינה, אבל את חולון אני ממש אוהב!!! אולי זה בגלל הנקיון שיש שם.. אולי בגלל כל הצמחיה.. ואולי זה בגלל שאיילת גרה שם כבר שלוש שנים. אני היחיד מהשבט שבא לבקר אותה לעיתים קרובות, לא נראה לי שהיא עלתה על מה שאני מרגיש כלפיה כי אני תמיד מתארח אצל איזה חבר שפגשתי במחנה סיירים שגר בחולון (חבר טוב מסתבר! אירח אותי המון עד שקניתי אוטו ויכולתי לבוא לבקר בתקיפות) ואולי גם בגלל שאני מסתיר את הרגשות שלי כבר 7 שנים! אבל עכשיו הגיע הזמן להיות רציני אחרי שאני כבר בקשר רופף ולא רציני של ידיד וידידה הגיע הזמן להציע לה לעבור שלב ולהתחיל להכיר אחד את השני עד ל... (אני לא מאמין) חתונה ב"ה!!!. השארתי את האוטו למטה ועליתי לבית שלה שהיה בקומה השניה. אחרי שהיא סיימה שירות לאומי בפתח תקווה היא נהגה לבקר לעיתים קרובות בבית ולכן ניצלתי כל פעם כדי לאסוף אותה לאן שהיא תרצה. צילצלתי בפעמון וגם אחרי מאות פעמים שחיכתי ככה על מפתן דלתה-הלב שלי החל לפעום מהר והתחלתי להתרגש כמו ילד קטן. אמא שלה פתחה, היא לא אהבה אותי אולי בגלל שהייתי סתם בחור ישיבה פשוט, ולא איזה אחד שהיא רצתה שיהיה לו קשר עם הבת היפה שלה. איילת חיכתה על הספה בסלון וקראה ספר. למרות שאני בחור שמרן ולא היה לי שום קשר לא רציני (זאת אומרת שלא היה לי עשין שום קשר) לא יכולתי שלא להבחין ביופי המהמם של איילת. השער הג'ינג'י שלה שגלש כמו שני מפלים מושלמים לכתפיים שלה היתה לו מן גליות מושלמת והעניים הירקשרקו-כחולות שלה יכלו לגרום לך לבכות, בנוסף לאפון החמוד שלה שהיה קצת מגודל ולעור הלבן המושלם שלה היא היתה פשוט מושלמת! אחרים לא ראו זאת אבל בעיני זה היה יופי טבעי מושלם בהתהוותו, "לא!! אסור להמשך למראה יש בעיקר דברים אחרים" חשבתי לעצמי, שוב, "את באה?" אמרתי, היא אמרה לי לחכות ושהיא הולכת להביא משהו מהחדר. חיכתי ובנתיים אמא שלה תקעה בי מבטים בוחנים משפילים אפילו שהייתי גבוה ממנה בלפחות 20 ס"מ המבטים שלה גרמו לי להרגיש כמו גמד. אמא של איילת היתה גרושה שש שנים ואם תשאלו אותי גם קצת מרירה למרות שהיא היתה צעירה יחסית וגם לה היה יופי כמו של איילת רק שהגירושים והשנים קצת השכיחו אותו ובמקומו באה מרירות קלה. "איילת בואי כבר! גם אני צריכה ללכת!" נשמע רעש קל מאזור המסדרון ואיילת יצאה משם עם תיק קטן על כתפה וחפץ כסוף-שחור בידה, "טוב בואי נזוז" אמרתי היא חייכה (וזה מוסס אותי לגמרי! אוי החיוך שלה...) והנהנה יצאנו מהבית למעלית ותחלנו לסוע. "את יודעת אנחנו מכירים כבר מהגן וגם אחרי שעברת דירה לפני שלוש לא ניתק ביננו הקשר ואני חושב ש..." היא הסתכלה עלי במבט מסוקרן ואני נלחצתי... " אני חושב ש..אמממ.. ש..." "שאת באמת שומרת על קשר כמו שצריך עם השבט!" אוי לא!, היא חייכה (!) ואמרה משהו למרות שלא שמעתי את המשהו הזה בגלל המשאית שעברה לידנו. המשכנו לסוע הפעם נסענו לנתניה למפגש של חברים. כשהגענו לכביש החוף הסתכלתי אל הים והאופק וחשבתי שכמה זה עצוב להיות בודד עד אין סוף מן בדידות כחולה כזאת כמו הים כמו הסיפור ההוא על הזה ש... "מה שרציתי באמת להגיד לך מקודם זה שאני רוצה להתחיל לבנות איתך קשר למטרת חתונה." היה שקט היא הסתכלה עלי ולפתע החלה לחייך (!!!) והנהנה בראשה (שרק מהסימן הזה כבר התרגשתי כמו משוגע והייתי מאושר כמו בשכרות עד אין סוף) והתחילה להגיד משהו על זה שהיא כבר חושבת על קשר כזה כבר מאז שהיא עברה דירה ואני המשכתי לבקר אותה, אבל אני לא שמעתי, הייתי ברקיע השביעי הרגשתי שכל החולות מסביבי ואחריהם ההרים והימים כאילו כולם נמוגים מהאושר הגדול הרגשתי שליבי כמעט נעקר ממקומו מרוב שמחה הבטתי על איילת שהסתכלה עלי (ואני עליה) והרגשתי הרגשה נפלאה הרמתי את ראשי לשמיים ורציתי לצעוק ולצעוק "איילת אני אוהב אותך, אני אוהב אותך כל כך בואי נתחתן עוד היום!!!" הייתי עושה זאת אלמלא הרגשתי סחרור לשניה מלווה בפס לבן שחלף מול עיני ואז חריקה...התנגשות...בום!!...פיצוץ.. ופתאום שקט. משהו גרם לי להתעורר... אולי זה היה ההרגשה שמשהו מקפל לי את הרגל או הצינורות שהיא תחובים בתוך אפי אבל מה שבטוח התעוררתי בבת אחת. "מי אתה?" שאלתי את האיש שקיפל את רגלי שנראה מופתע כאילו ראה אדם שהתעורר מן המתים "אני לא מאמין... התעוררת... אחרי כל ה... זה ממש מרגש! אפילו בשבילי!" "מי אתה? ומה אתה עושה?" "אני הפיזיטרפיסט שלך ואני מרפה את שריריך ברגליים כי היתה לך התכווצות" "גברתי בואי תראי מהר מהר מהר!!!" הוא אמר לפתע באה אמא שלי בבהלה והחלה לבכות ולהגיד בקול "אני לא מאמינה חמוד שלי אחרי כל הזמן הזה התעוררת אני לא האמנתי שתקום כל כך מהר תוך חמש שנים!!!" "מה חמש שנים? מה קורה פה?" אמא שלי מבט מנחם מעצבן והתחילה להסביר לי "באמצע התחרות ריצה שהיתה לפני חמש שנים התמוטתה ואיבדתה את ההכרה ומאז אתה בתרדמת עמוקה ועכשיו התעוררת!" "מה תרדמת? איפה איילת? מה קרה לה? מה קרה עם האוטו? לא ראיתי כלום מבטיח לך פתאום לא ראיתי" לפתע המבט המנחם התחלף במבט "לא מבין" שזה החליף את העצבים באומללות "איזה איילת?" "נו איילת... היא היית איתי בשבט ואני תמיד נוסע אליה הביתה בחולון זאת שתמיד אמרתם שהיא בטח חברה שלי... את לא זוכרת?" "אני זוכרת חמודי אבל היא היום נשואה עם ילד אחד ועוד אחד בדרך היא התחתנה עם אריק מהשבט שלך ששמר איתה על קשר כל השנים אחרי היא עברה דירה, תאמין לי איזה חמוד הוא!, על איזה אוטו ואיזה חברה אתה מדבר? היית פה במיטה חמש שנים" "אבל אני הרגשתי את התאונה איך זה יכול להיות" זה היה רק חלום" "לא, לא, אני הרגשתי זה היה אמיתי אני הרגשתי הכל אני אוהב אותה אני מת עליה ובגלל התאונה נפלתי עליה אני גססתי עליה ואת אומרת שזה חלום?!!"
"תחרות הריצה השנתית לישיבות תיכוניות תשס"ד, "תמיד הייתי טוב בריצה" חשבתי לעצמי, אולי זה בגלל שאני כזה שחיף או בגלל שהרגליים שלי כל כך ארוכות, בכל אופן הייתי אחד מ4 שהיו בגמר הריצה ל100 מטר. המוני אנשים הגיעו לראות את התחרות וחלק קטנטן בא לראות אותי, אפילו חברים וחברות מהשבט באו. לא שממש אכפת לי מאנשים כמו אריק ואהרון... אלא קיוותי נורא שאיילת תגיע שתראה אותי משיג את כולם, מנצח את כל השישיסטים האלה אפילו שאני רק חיינוק (מגודל). יריית הפתיחה ויצאנו לדרך.. כולם הריעו לי...הובלתי...קו הסיום התקרב ואפילו איילת הריעה לי בקול (אפילו שלא שמעתי אותה טוב כל כך מבין כל הקולות, הקשבתי רק לקול שלה שזה כל מה שרציתי לשמוע, הקול הביישני והנוגה שלה היה כמו שירת מלאכים בשבילי)זה היה מרגש מאוד כל הקולות הריעו לי... הפס הלבן התקרב...עוד קצת... קצת... כאב חד בראש, התעוררתי משינה והתברר שאיבדתי את ההכרה. זה תמיד קורה לי כשאני מתרגש. "אוףףףף" שיחררתי אנחה נרגזת בדיוק כשכל חברי השבט באו לבקר אותי בחדר החולים שבו שכבתי, "לא נורא גבר..." "העיקר שהגעת לגמר..." "תמיד יש פעם נוספת..."הם ניסו לנחם אותי, "היית ממש מהיר" איילת אמרה, לא הבחנתי שהיא בכלל הגיעה תמיד היא הייתה כזאת, ביישנית, וכמה שזה היה מרגש שהיא ניסתה לעודד אותי!הרי תמיד שמתי לב עליה למרות שכל הזמן התכחשתי לרגשות האלו. הרי אני בסך הכל חיינוק מה אני יודע מה אני רוצה מעצמי לעתיד?. פתאום! חולשה חזקה, אני מחזיק את הראש "מה קרה?" "אתה בסדר?", "כלום, זה כלום" כנראה סימני החולשה מהריצה לא מרפים כל כך מהר. כעבור חמש שנים. (תשס"ט) אני כל כך אוהב את חולון! ואולי גם את יתד שם אני לומד שנה במכינה, אבל את חולון אני ממש אוהב!!! אולי זה בגלל הנקיון שיש שם.. אולי בגלל כל הצמחיה.. ואולי זה בגלל שאיילת גרה שם כבר שלוש שנים. אני היחיד מהשבט שבא לבקר אותה לעיתים קרובות, לא נראה לי שהיא עלתה על מה שאני מרגיש כלפיה כי אני תמיד מתארח אצל איזה חבר שפגשתי במחנה סיירים שגר בחולון (חבר טוב מסתבר! אירח אותי המון עד שקניתי אוטו ויכולתי לבוא לבקר בתקיפות) ואולי גם בגלל שאני מסתיר את הרגשות שלי כבר 7 שנים! אבל עכשיו הגיע הזמן להיות רציני אחרי שאני כבר בקשר רופף ולא רציני של ידיד וידידה הגיע הזמן להציע לה לעבור שלב ולהתחיל להכיר אחד את השני עד ל... (אני לא מאמין) חתונה ב"ה!!!. השארתי את האוטו למטה ועליתי לבית שלה שהיה בקומה השניה. אחרי שהיא סיימה שירות לאומי בפתח תקווה היא נהגה לבקר לעיתים קרובות בבית ולכן ניצלתי כל פעם כדי לאסוף אותה לאן שהיא תרצה. צילצלתי בפעמון וגם אחרי מאות פעמים שחיכתי ככה על מפתן דלתה-הלב שלי החל לפעום מהר והתחלתי להתרגש כמו ילד קטן. אמא שלה פתחה, היא לא אהבה אותי אולי בגלל שהייתי סתם בחור ישיבה פשוט, ולא איזה אחד שהיא רצתה שיהיה לו קשר עם הבת היפה שלה. איילת חיכתה על הספה בסלון וקראה ספר. למרות שאני בחור שמרן ולא היה לי שום קשר לא רציני (זאת אומרת שלא היה לי עשין שום קשר) לא יכולתי שלא להבחין ביופי המהמם של איילת. השער הג'ינג'י שלה שגלש כמו שני מפלים מושלמים לכתפיים שלה היתה לו מן גליות מושלמת והעניים הירקשרקו-כחולות שלה יכלו לגרום לך לבכות, בנוסף לאפון החמוד שלה שהיה קצת מגודל ולעור הלבן המושלם שלה היא היתה פשוט מושלמת! אחרים לא ראו זאת אבל בעיני זה היה יופי טבעי מושלם בהתהוותו, "לא!! אסור להמשך למראה יש בעיקר דברים אחרים" חשבתי לעצמי, שוב, "את באה?" אמרתי, היא אמרה לי לחכות ושהיא הולכת להביא משהו מהחדר. חיכתי ובנתיים אמא שלה תקעה בי מבטים בוחנים משפילים אפילו שהייתי גבוה ממנה בלפחות 20 ס"מ המבטים שלה גרמו לי להרגיש כמו גמד. אמא של איילת היתה גרושה שש שנים ואם תשאלו אותי גם קצת מרירה למרות שהיא היתה צעירה יחסית וגם לה היה יופי כמו של איילת רק שהגירושים והשנים קצת השכיחו אותו ובמקומו באה מרירות קלה. "איילת בואי כבר! גם אני צריכה ללכת!" נשמע רעש קל מאזור המסדרון ואיילת יצאה משם עם תיק קטן על כתפה וחפץ כסוף-שחור בידה, "טוב בואי נזוז" אמרתי היא חייכה (וזה מוסס אותי לגמרי! אוי החיוך שלה...) והנהנה יצאנו מהבית למעלית ותחלנו לסוע. "את יודעת אנחנו מכירים כבר מהגן וגם אחרי שעברת דירה לפני שלוש לא ניתק ביננו הקשר ואני חושב ש..." היא הסתכלה עלי במבט מסוקרן ואני נלחצתי... " אני חושב ש..אמממ.. ש..." "שאת באמת שומרת על קשר כמו שצריך עם השבט!" אוי לא!, היא חייכה (!) ואמרה משהו למרות שלא שמעתי את המשהו הזה בגלל המשאית שעברה לידנו. המשכנו לסוע הפעם נסענו לנתניה למפגש של חברים. כשהגענו לכביש החוף הסתכלתי אל הים והאופק וחשבתי שכמה זה עצוב להיות בודד עד אין סוף מן בדידות כחולה כזאת כמו הים כמו הסיפור ההוא על הזה ש... "מה שרציתי באמת להגיד לך מקודם זה שאני רוצה להתחיל לבנות איתך קשר למטרת חתונה." היה שקט היא הסתכלה עלי ולפתע החלה לחייך (!!!) והנהנה בראשה (שרק מהסימן הזה כבר התרגשתי כמו משוגע והייתי מאושר כמו בשכרות עד אין סוף) והתחילה להגיד משהו על זה שהיא כבר חושבת על קשר כזה כבר מאז שהיא עברה דירה ואני המשכתי לבקר אותה, אבל אני לא שמעתי, הייתי ברקיע השביעי הרגשתי שכל החולות מסביבי ואחריהם ההרים והימים כאילו כולם נמוגים מהאושר הגדול הרגשתי שליבי כמעט נעקר ממקומו מרוב שמחה הבטתי על איילת שהסתכלה עלי (ואני עליה) והרגשתי הרגשה נפלאה הרמתי את ראשי לשמיים ורציתי לצעוק ולצעוק "איילת אני אוהב אותך, אני אוהב אותך כל כך בואי נתחתן עוד היום!!!" הייתי עושה זאת אלמלא הרגשתי סחרור לשניה מלווה בפס לבן שחלף מול עיני ואז חריקה...התנגשות...בום!!...פיצוץ.. ופתאום שקט. משהו גרם לי להתעורר... אולי זה היה ההרגשה שמשהו מקפל לי את הרגל או הצינורות שהיא תחובים בתוך אפי אבל מה שבטוח התעוררתי בבת אחת. "מי אתה?" שאלתי את האיש שקיפל את רגלי שנראה מופתע כאילו ראה אדם שהתעורר מן המתים "אני לא מאמין... התעוררת... אחרי כל ה... זה ממש מרגש! אפילו בשבילי!" "מי אתה? ומה אתה עושה?" "אני הפיזיטרפיסט שלך ואני מרפה את שריריך ברגליים כי היתה לך התכווצות" "גברתי בואי תראי מהר מהר מהר!!!" הוא אמר לפתע באה אמא שלי בבהלה והחלה לבכות ולהגיד בקול "אני לא מאמינה חמוד שלי אחרי כל הזמן הזה התעוררת אני לא האמנתי שתקום כל כך מהר תוך חמש שנים!!!" "מה חמש שנים? מה קורה פה?" אמא שלי מבט מנחם מעצבן והתחילה להסביר לי "באמצע התחרות ריצה שהיתה לפני חמש שנים התמוטתה ואיבדתה את ההכרה ומאז אתה בתרדמת עמוקה ועכשיו התעוררת!" "מה תרדמת? איפה איילת? מה קרה לה? מה קרה עם האוטו? לא ראיתי כלום מבטיח לך פתאום לא ראיתי" לפתע המבט המנחם התחלף במבט "לא מבין" שזה החליף את העצבים באומללות "איזה איילת?" "נו איילת... היא היית איתי בשבט ואני תמיד נוסע אליה הביתה בחולון זאת שתמיד אמרתם שהיא בטח חברה שלי... את לא זוכרת?" "אני זוכרת חמודי אבל היא היום נשואה עם ילד אחד ועוד אחד בדרך היא התחתנה עם אריק מהשבט שלך ששמר איתה על קשר כל השנים אחרי היא עברה דירה, תאמין לי איזה חמוד הוא!, על איזה אוטו ואיזה חברה אתה מדבר? היית פה במיטה חמש שנים" "אבל אני הרגשתי את התאונה איך זה יכול להיות" זה היה רק חלום" "לא, לא, אני הרגשתי זה היה אמיתי אני הרגשתי הכל אני אוהב אותה אני מת עליה ובגלל התאונה נפלתי עליה אני גססתי עליה ואת אומרת שזה חלום?!!"
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.