מלכת המדבר
שווה קריאה
מלכת המדבר/שירה לב ארי היא שוטטה ברחבי הארץ ללא מטרה בכל פעם שהריקנות השתלטה עליה. כשהסכימה סוף סוף שמישהו ישמש לה כמורה דרך – היא מצאה את עצמה במדבר עם חמור ובלי מים, אבל עם הרבה אהבה יש ימים שבהם אני מרגישה שאני לא מסוגלת לנשום, כאילו שאני נחנקת. לא יכולה לקחת נשימות ארוכות ועמוקות. חשה שהאוזניים שלי אטומות מבחוץ. רוצה לשחרר צעקה ושומעת אותה זועקת במעמקי נפשי, ורק ההד שלה מהדהד עמוק בתוכי. זעקותיי נותרות כלואות בתוך דפיקות הלב שלי. בכל פעם זה תופס אותי מחדש. בעבודה, בזמני לחץ, בהמתנה ממושכת, בעת ויכוח. לפעמים סתם בגלל הזמן החולף שהופך את הריקנות שבי לחלל גדול ומעיק. במצבים כאלה נהגתי לאסוף את עצמי ולנסוע. בדרך כלל עליתי על האוטובוס הראשון שנקרה בדרכי והמשכתי לחיפה, לנהריה, לאשדוד או לבאר שבע. ירדתי ממנו בשום מקום וחיפשתי את עצמי. לפעמים בחרתי בתחנה שבה היו יורדים הכי פחות אנשים והמשכתי משם. הכל כדי להתחבר למה שהייתי מנותקת ממנו בתל אביב: לשקט, לתחושת הזמן האבודה, לחופש שבזרות. הסתובבתי שם אבודה, מתמלאת בניחוחות לא מוכרים, וצופה בדמויות עוברי אורח לא ידועים. יושבת על ספסל, מביטה במשפחות ובילדים המשחקים, מאזינה לשיחות של אחרים ומתמלאת חיים מלחוות ריגושים במקומות זרים, חדשים. ••• באחת הפעמים שהגעתי לבאר שבע עצר אותי בדואי בגלימה לבנה. היו לו מקל עץ מגולף ועיניים מבריקות. על אף השמש היוקדת, הוא עטה כפפות לבנות על ידיו. הוא חייך לעברי כאילו הכיר אותי ואני כבר דימיתי במוחי כמה גמלים היה מציע עבורי. אך לא גמלים ולא יער. הוא התקרב אלי והציג את עצמו: "נעים מאוד, אני השייח' וואסים", הוא הושיט את ידו העטופה ולחץ את שלי בהבנה. הוא אמר שהוא רוצה להראות לי את הדרך, שהוא מרגיש שעליו לתת לי כיוון בחיים, ושהוא רוצה להיות המדריך שלי ליום אחד. עד כמה שאהבתי הרפתקאות העניין הזה נראה לי תמוה ולא הסכמתי. "את זקוקה לעצה", הוא אמר בביטחון ולקח אליו את כף ידי כדי לומר לי מה הוא רואה בין הקווים המשורטטים עליה. מה שהוא גילה לי על עצמי הדהים אותי. הוא הסביר שהנשמה שלי אינה מאוחדת ונעה לכיוונים שונים. הוא הדגיש שאני נמשכת למטה, לקרקע ובמקביל נאחזת באוויר, בחופש ובמרחב. כדי לפתור את חוסר האיזון הזה, הוא יעץ לי להצטרף אליו. וואסים הביט בי פעם נוספת, עיניו נצצו בבקשה, ולא יכולתי לסרב. כך מצאתי את עצמי צועדת במדבר לעבר מאהל גדול. קיבלתי פינה משלי ובערב הצטרפתי לארוחה עם וואסים ומשפחתו. רק אז העזתי לשאול לפשר הכפפות הלבנות שעל ידיו. הוא הסביר לי שהוא ניחן בכוחות חיזוי והכפפות נועדו למנוע ממנו להציץ לעבר עתידו, כי מכיוון שהוא כבר יודע מהי תכליתו בעולם, הוא עלול לפגום בטבעיות ובזרימה של חייו. לכן, הוא מעדיף להשתמש בכישוריו רק כדי לעזור לאלה שזקוקים לכך באמת. ••• למחרת בבוקר המתין לי חמור אפור וצייתן עם תרמיל תלוי על צווארו המכיל צידה לכמה ימים. וואסים הינחה אותי לקראת המסע הגדול שלי עם עצמי. היה עלי לחפש את האני הפנימי שלי, להיות לבד ולהקשיב לפנימיות שלי. לא חשבתי על כלום. ידעתי שאני זקוקה למסע כזה, ומיד התמסרתי להרפתקה החדשה. לא חשבתי על הבית, העבודה, הפלאפון, האינטרנט. בכל יום צעדתי עם החמור מספר שעות עד שהחשיך, לפעמים הוא הוביל ולפעמים אני. לאחר שבוע אזלו לי המים והמזון, והרעב והצמא החלו לנקר בי. השמש החזקה במדבר גרמה לי לאבד את תחושת הזמן, והרגשתי כאילו אני צועדת כך כבר חודשים שלמים. היתושים עקצו את עורי, החמור היה תשוש וצמא, והתסכול החל לחלחל בתוכי. המחשבות באו בעיקר בלילה: חשבונות נפש, ביקורת, כעס, פחד. לאחר כמה ימים נוספים הרגשתי שאושר מציף אותי. הייתי מאושרת להתעורר בבוקר, לא אהבתי את חשכת הלילה במדבר. כבר לא חשבתי, רציתי רק להגיע, למצוא את היעד, לסיים את המסע. לפתע עצר החמור באמצע הדרך וסירב להמשיך. ניסיתי למשוך אותו קדימה וכשהעפתי מבט לכיוון הנגדי - ראיתי מעין מים צלול וכחול. אחרי שהחמור ואני הרווינו את צמאוננו, הבטתי במים וראיתי את עצמי. פתאום כל כך אהבתי את מה שראיתי, וחייכתי לפרצוף שלי שהביט בי. שמחתי במעט המים שמצאתי, רחצתי את גופי מהזיעה ומהחול. דמותי השלמה השקיפה אלי ממימי האגם בעיניים מוכרות ואוהבות. הרגשתי אבודה במדבר, אך ידועה לעצמי. הבנתי שאני צריכה לטייל, שאני זקוקה לחופש ושהוא קיים בשבילי בכל רגע שאבחר. ••• באותו לילה שכבתי לישון לצד האגם. כשהתעוררתי בבוקר הופתעתי לראות כי האגם הקטן נעלם כליל, ולא נותרה אפילו טיפת מים שתשמש כעדות חיה לחיים שזרמו שם. בתחתית הבוצית בלט גוש ברזל מלוכלך. שלפתי אותו מהאדמה ונדהמתי למצוא פינג'אן קטן מלא מים. שוב הרגשתי את האושר מציף אותי. הדברים הקטנים ביותר נראים לי כל כך קסומים כעת. התחלתי לצעוד עם החמור לכיוון הכביש שראיתי מרחוק. ילדה בדואית קטנה וחייכנית רצה לעברי. היא ביקשה לקחת את החמור ומסרה לי מכתב מגולגל. רק הנחתי אותו בתיק וכבר הבחנתי שהילדה כבר נעלמה עם החמור בתוך הדיונות. צעדתי לכיוון הכביש. על שפתו המתין לי רכב. ישב שם גבר שהבחין בי מרחוק והחליט לחכות לי כי ידע שאי אפשר להיחלץ מהמדבר בלי טרמפ מזדמן. באותה נסיעה פתחתי את המכתב שבו היה כתוב: "מקווה שהבטת אל תוך נשמתך וראית את העושר שבך. קחי את הפינג'אן למזכרת. דרך צלחה, וואסים". ••• עם אותו גבר אני חיה עד היום. לפני שנה נולד לנו בן וקראנו לו וואסים – שמשמעו יפה בערבית. יופי פנימי, הרי ברגע שהבטתי בעצמי, ראיתי את היופי הפנימי שלי, ובכך גרמתי לעולם לראות אותי. הצלחתי למצוא את האושר ומאז אני עוטפת בו את הסובבים אותי. הבנתי שכל מסע שעברתי נועד לחיבור טוב יותר עם התת מודע ועם הפנימיות שבי ורק עם שלמות שכזו החיים שלי יהיו טובים ומאושרים יותר.
