צריך עצה

harduf9

New member
../images/Emo32.gif צריך עצה

סבתה של אשתי במצב גרוע למדי בבי"ח. היה חשש רציני לגבי האם תחייה ואם כן האם תהיה בהכרה או בקומה. כמובן שאשתי בוכה. הסברתי לילדים את המצב בגדול. הגדול (7.5) הבין הקטן לא ממש (4.5). עכשיו היא חזרה להכרה וכנראה שתחייה אבל עם אולי מוגבלות של שיתוק ואולי אי יכולת דיבור. השאלה שלי כיצד מסבירים לילד רגיש שהדמיון והמחשבה שלו עובדים מהר שסבתא הייתה בסכנת חיים וחששנו שתמות ועכשיו היא בסדר. אני די בטוח שהוא יקיש מכך שגם אנחנו נמות באיזשהו שלב ומחר אני אצטרך להתמודד עם שאלות כמו למה אנחנו חיים בכלל ועם פחדים כשהוא יבין שלא נהיה לצידו לעד. אומנם הוא כבר חווה פטירה של סב אחד והוא זוכר אותו כי אנחנו מזכירים אותו כל הזמן אבל הוא היה אז צעיר מכדי להבין. תודה מראש גיא הרדוף
 

freearth10

New member
זו אחת המתנות שהוא מקבל -

את החיים, כך איך שהם, עם כל חוסר הבטחון שיש בהם ועם כל כאב הפרידה והתמיכה של הביחד. אז נכון, מצד אחד אנחנו מאוד רוצים לעטוף אותם כך, שלא ידעו צער, מצד שני זה ממש בלתי אפשרי, כי אנחנו כל הזמן נפרדים בחיינו וכאשר מה שהיה היה טוב, ברור שנצטער כשהוא אובד לנו. הסבר לו בדרך הפשוטה ביותר, שמוות הוא חלק מהחיים.שהסבא והסבתא הם כמו השורש של העץ שכשהוא מגיע לשיא בשלותו הוא כמל ומת, אבל באותו השלב הוא כבר הספיק להצמיח עלים פרחים וזרעים חדשים אותם לקחה הרוח ושתלה בעזרת הגשם והשמש בחלקת אדמה אחרת ומשם גם הוא יבקע ויצמח, יזדקן וימות... כשהבן שלי היה בן 3 הוא חווה איך אני נפלתי, איבדתי הכרה והוציאו אותי מהמקום עם אלונקה ללא יכולת לזוז ופעם ראשונה בחייו שהוא נאלץ להתנתק ממני לתקופה של חודשיים. מאז שנים הוא כל הזמן שאל אותי: אמא, מתי תמותי? מאוחר יותר הוא קצת התעדן ושאל אותי כל שבוע: אמא, בת כמה את? היום כשאני חושבת על זה - זה היה אחד השיעורים החשובים בחייו, ההבנה שגם אמא שלו יכולה ליפול, לחלות ,להיות חלשה ולהיות זקוקה לעזרה שלו.. בסופו של דבר יצאתי מאותה התקופה מחוזקת הרבה יותר מאיך שהייתי לפני הנפילה וגם את זה הוא חווה וזה אולי השלים לו את התמונה ואולי אפילו חיזק בו את התקווה.
מאיה
 

izackv

New member
כשאצלנו התחילו השאלות לגבי "מתי נמות?"

הדבר הכי חשוב היה לא להראות שהשאלה הזאת היא שאלה מלחיצה
פשוט הסברנו שכל מי שחי מת מתי שהוא וגם אנחנו נמות. הסברנו שכל מה שזה אומר זה שאנחנו חיים (רק מי שחי יכול למות) ושליחיות זאת מתנה גדולה. הסברנו שאנחנו נשאר בסביבה הרבה מאוד זמן והם לא צריכים לדאוג. הסברנו שלא משנה מה יקרה לנו יש לנו משפחה גדולה וכולם דואגים לכולם. דאגנו לחבק אותם הרבה ולהגיד להם שאנחנו מבינים שהם חוששים, ושזה בסדר, אבל אין סיבה אמיתית. וכשהם שאלו על מוות באופן כללי אמרנו שזה כמו ללכת לישון. וכמו שכשהם עייפים הם חייבים לישון קצת, ככה אנשים בסוף החיים מתים. בכלל, היחס שלנו למוות הוא שזה דבר טבעי וחלק מהחיים. הוא עצוב מאוד למי שנשאר, אבל מה שבאמת חשוב זה לזכור ולהמשיך לדבר על מי שנפטר. ומאז שהיו בני שנתיים אנחנו יושבים ומדברים איתם על הסבתא שאהבו ושנפטרה בערך בגיל ההוא. והם יודעים ש"כל עוד מזכירים אותך ומדברים עליך, אתה לא באמת מת. אתה חי בלב של האנשים שאוהבים אותך"
 

0 אור 0

New member
בכנות ויושר

ההתמודדות של ילדים עם המחלה ועם מוות אמנם לא פשוטה, אבל הקשיים הגדולים נוצרים בדרך כלל לא בגלל עובדות החיים והמוות, אלא כתוצאה מהסתרה שגורמת לילד להפעיל דמיונות מפחידים משל עצמו. חשוב לדבר אתם בגובה העיניים ובשפהה מובנת להם - לתת להם את העובדות שבתא היתה מאד חולה, שיש מחלות פשוטות שלא מתים מהן, אבל יש מחלות מסוכנות יותר, שבדרך כלל אנשים מתים כשם מאד זקנים וכבר חיו הרב שנים, לשתף אותם בזה שאתם עצובים, ולתת להם את ההזדמנות לדבר על העצב שלהם ועל הפחדים, כך תהיה לך הזדמנות לענות על הפחדים ולסייע לילדים להפטר מהם ולהתייחס בצורה בריאה יותר לנושא
 

yperelman

New member
מצטרף ומוסיף

שזו הזדמנות גם עבור "הגדולים" להתמודד עם הפחדים האלו. כשהמבוגר עובד עם הפחד, גם לו וגם לילדיו קל יותר להתמודד
 

Fistandantilos

New member
כל הכבוד

מוריד את הכובע בפני המחשבה והצפייה מראש לשאלה מסוג זה שיכולה להיות מאוד מהותית בהתפתחות ילד
 
למעלה