skaatushonet
New member
../images/Emo32.gifפרק 17.
"לך" "מה??" הוא שאל. "פשוט..פשוט תלך.אני לא רוצה לראות אותך יותר,אני לא רוצה שתתקשר,פשוט...לך" הוא הסתכל עליי במבט עצוב,כואב. הוא החל לקום...צועד לעבר הדלת כשאני נשארת יושבת על המיטה,בוכה,לבד. "ליאל...אני מצטער"הוא אמר.ויצא. פרק 17 לפחות שבועיים שלמים הייתי בדיכאון ממנו. לא חייכתי,בקושי דיברתי. אפילו לאנשים הכי פשוטים והכי לא מוכרים שרק מוכרים לי פיצה ומצפים לאיזה חיוך-לא חייכתי. פשוט לא הייתי מסוגלת. היו לי 2 בחנים,ובשניהם נכשלתי. המורה מאיימת שהיא תתקשר לאמא אם לא אתחיל לקחת את העצמי בידיים,כי תכף בגרויות. וכולם,כולם פשוט נטפלים אליי. "ליאל,מה את מתנהגת ככה? מה עובר עלייך?" "ליאל,אל תתחצפי,ממש הדרדרת" "ליאל,כדאי לך להתחיל ללמוד,אחרת לא תעברי את הבגרויות האלה בחיים שלך". אבל אתמול,אתמול פשוט עברתי את הגבול. חנה ניגשה אליי בהפסקה,ביקשה את העט הכחול שאני אוהבת,בשביל לכתוב כותרת. אמרתי לה בעצבים "לא". "תגידי מה עובר עלייך בזמן האחרון?" היא שאלה. "חנה,ביקשת עט-אמרתי לך לא.זהו" "ליאל??את מוכנה להרגע???ביקשתי ממך עט לכתוב כותרת...אי אפשר?" "אמרתי לך לא!" צעקתי. כל הכיתה הסתובבה. "טוב...בסדר,רק שאלתי" היא אמרה,והסתובבה. "אל תגידי לי רק שאלתי" התחממתי עליה. היא ראתה שאני עצבנית. "לא אומרת.." היא אמרה בשקט "חנה...תתחילי להרגע" קמתי מהכיסא. "ליאל,אני חושבת ששנינו יודעות מי פה צריכה להרגע..." "חנה,תזהרי ממני" עמדתי מולה,מאיימת. "ליאל...אולי תצאי לשטוף פנים?" זאת הייתה המורה עטרה,לתנ"ך. "את אל תתערבי" כל הכיתה השתתקה. "ככה מדברים למורה?" היא שאלה. לא עניתי. חנה נסתה להתגרות.. "ליאל,ככה מדברים למורה?" הסתכלתי עליה,כועסת.לא מבינה איך נכנסתי למצב הזה. "אה ליאל???ככה מדברים למורה?" חנה חזרה על זה שוב,צועקת. לא יכלתי יותר,רציתי להתפוצץ,לא שלטתי על עצמי,אז... נתתי לה כאפה. החטפתי לה. מול כל הכיתה,מול המורה,נתתי כאפה לחברה הכי טובה שלי. בלי סיבה. אחרי שעתיים,מצאתי את עצמי בדרך הביתה,אחרי שיחה עם המנהל,מושעת לשלושה ימים. ובדרך,בדרך ראיתי את רן. "ליאל.." הוא אמר. לא עניתי לו,המשכתי ללכת. "ליאל,הכל בסדר?" לא יכלתי יותר.הייתי חייבת להוציא את התיסכול שלי על מישהו. "לא,הכל לא בסדר" הסתובבתי אליו בעיינים דומעות. "נכשלתי בשני בחנים והעפתי כאפה לחנה" קולי החל להתחזק "התחצפתי למורה,אני לא לומדת ותכף יש בגרויות" עכשיו כבר צעקתי,כשדמעות חונקות לי את הגרון. "והכי גרוע" עצרתי לרגע,לנשום. "הכי גרוע..." לחשתי, "זה שהכל באשמתך".
"לך" "מה??" הוא שאל. "פשוט..פשוט תלך.אני לא רוצה לראות אותך יותר,אני לא רוצה שתתקשר,פשוט...לך" הוא הסתכל עליי במבט עצוב,כואב. הוא החל לקום...צועד לעבר הדלת כשאני נשארת יושבת על המיטה,בוכה,לבד. "ליאל...אני מצטער"הוא אמר.ויצא. פרק 17 לפחות שבועיים שלמים הייתי בדיכאון ממנו. לא חייכתי,בקושי דיברתי. אפילו לאנשים הכי פשוטים והכי לא מוכרים שרק מוכרים לי פיצה ומצפים לאיזה חיוך-לא חייכתי. פשוט לא הייתי מסוגלת. היו לי 2 בחנים,ובשניהם נכשלתי. המורה מאיימת שהיא תתקשר לאמא אם לא אתחיל לקחת את העצמי בידיים,כי תכף בגרויות. וכולם,כולם פשוט נטפלים אליי. "ליאל,מה את מתנהגת ככה? מה עובר עלייך?" "ליאל,אל תתחצפי,ממש הדרדרת" "ליאל,כדאי לך להתחיל ללמוד,אחרת לא תעברי את הבגרויות האלה בחיים שלך". אבל אתמול,אתמול פשוט עברתי את הגבול. חנה ניגשה אליי בהפסקה,ביקשה את העט הכחול שאני אוהבת,בשביל לכתוב כותרת. אמרתי לה בעצבים "לא". "תגידי מה עובר עלייך בזמן האחרון?" היא שאלה. "חנה,ביקשת עט-אמרתי לך לא.זהו" "ליאל??את מוכנה להרגע???ביקשתי ממך עט לכתוב כותרת...אי אפשר?" "אמרתי לך לא!" צעקתי. כל הכיתה הסתובבה. "טוב...בסדר,רק שאלתי" היא אמרה,והסתובבה. "אל תגידי לי רק שאלתי" התחממתי עליה. היא ראתה שאני עצבנית. "לא אומרת.." היא אמרה בשקט "חנה...תתחילי להרגע" קמתי מהכיסא. "ליאל,אני חושבת ששנינו יודעות מי פה צריכה להרגע..." "חנה,תזהרי ממני" עמדתי מולה,מאיימת. "ליאל...אולי תצאי לשטוף פנים?" זאת הייתה המורה עטרה,לתנ"ך. "את אל תתערבי" כל הכיתה השתתקה. "ככה מדברים למורה?" היא שאלה. לא עניתי. חנה נסתה להתגרות.. "ליאל,ככה מדברים למורה?" הסתכלתי עליה,כועסת.לא מבינה איך נכנסתי למצב הזה. "אה ליאל???ככה מדברים למורה?" חנה חזרה על זה שוב,צועקת. לא יכלתי יותר,רציתי להתפוצץ,לא שלטתי על עצמי,אז... נתתי לה כאפה. החטפתי לה. מול כל הכיתה,מול המורה,נתתי כאפה לחברה הכי טובה שלי. בלי סיבה. אחרי שעתיים,מצאתי את עצמי בדרך הביתה,אחרי שיחה עם המנהל,מושעת לשלושה ימים. ובדרך,בדרך ראיתי את רן. "ליאל.." הוא אמר. לא עניתי לו,המשכתי ללכת. "ליאל,הכל בסדר?" לא יכלתי יותר.הייתי חייבת להוציא את התיסכול שלי על מישהו. "לא,הכל לא בסדר" הסתובבתי אליו בעיינים דומעות. "נכשלתי בשני בחנים והעפתי כאפה לחנה" קולי החל להתחזק "התחצפתי למורה,אני לא לומדת ותכף יש בגרויות" עכשיו כבר צעקתי,כשדמעות חונקות לי את הגרון. "והכי גרוע" עצרתי לרגע,לנשום. "הכי גרוע..." לחשתי, "זה שהכל באשמתך".
ואני חייבת להגיד שהכל ממש מעניין וזה פורום מדהים!! כל הכבוד על ההשקעה!! עכשיו, בקשר ל skaatushonet- אני חייבת להגיד לך שאת כותבת מדהים!! אני עוקבת אחרי הפרקים שלך... וזה פשוט מדהים... הלוואי עליי כישרון כתיבה כזה...!!! אוהבת את כולם, ושוב סליחה נטע.
