קבלו עוד סיפור...
אהבת אמת/ אורנית לביא הבטתי בו... הוא היה כזה מתוק... החיוך שלו....כזה שאי אפשר לתאר...חיוך מקסים.... ועיניו...כחולות כמו הים... לפתע שקעתי במחשבות... במחשבות על הילד החדש שהגיע לכיתה לפני כמה ימים... על הילד היפה... שהמורה הושיבה ליידי... לפתע שכחתי מהכל... מהשיעור... מהחברות... מהילדים שיושבים סביבי ומסתכלים עלי... ואפילו מהחבר...רוני...שיושב בסוף הכיתה ולא הבחין בי... נועצת מבטים חודרים בילד החדש... בנדב... הרגשתי כאילו אין אפ'חד מסביבי... הצלצול קטע את מחשבותיי... אספתי את הדברים והלכתי הבייתה...שכחתי שאני ורוני הולכים ביחד... פתאום שמעתי מישהו קורא לי...הוא אחז ביידי...סיבבתי את ראשי וראיתי אותו...את נדב... הוא הסתכל עליי בחיוך... שתקנו... קצת צחקנו על השתיקה המביכה... נדב קטע את השקט ושאל: "איפה את גרה?" "ברחוב השקד 4" עניתי לו בקול שקט...שאפילו לא נראה לי שהוא שמע... התחלנו ללכת... ואיכשהוא החזקנו ידיים.... פתאום הרגשתי שמישהו נתן לי כאפה...לא כאפה ידידותית... כאפה...אבל ממש כאפה... הייתי בהלם... " לא מספיק יש לך את החבר הכי שווה בשכבה את הולכת וגונבת חברים?!" אמרה לי רינת...מהכיתה המקבילה... "מה?" עניתי לה בחזרה... הסתכלתי עליו....על נדב....הוא השפיל את מבטו ובצדק... רינת אמרה לי:"מעכשיו והלאה את לא מתקרבת אליו את שומעת....?!?!...למה את מנסה להרוס חברות של שנתיים?! מה ייצא לך מזה?!... חכי חכי שאני יספר לרוני...כבר לא ייהייה לך חבר....אז עכשיו עופי מנדב, מותק..." לא יודעת למה...אבל במקום להחזיר לה באיזה איום קטלני אני התחלתי לבכות וברחתי משם... רוני זרק אותי...זה כבר היה ברור שאם הוא יידע מזה הוא יעשה ככה.... הרגשתי נורא... לא הלכתי לבית הספר מאז... בקושי אכלתי... וגם לא ישנתי מספיק זמן בלילות... זה היה נורא... בכל פעם שהייתי מסתכלת מהחלון שבבייתי, המשקיף לחצר האחורית של בית הספר... הייתי רואה אותם... את רוני ושנאל... ולפעמים גם את רינת ונדב... כבר עבר חודש... יום אחד הטלפון בחדרי צלצל...אחרי חודש שלם שלאפ'חד לא היה אכפת ממני...התקשרה אליי סיגל, ילדה חמודה מהכיתה... היא הודיעה לי על הנשף סיום הגדול ועל כך שאני חייבת לבוא כי ייהייה פיצוץ... החלטתי לקחת את עצמי ביידיים, אנ'לא ישבר בגלל 2 בחורים דפוקים... לבשתי את השמלה החדשה שאמא קנתה לי לפני שבוע...על מנת להוציא אותי מהדיכאון... היא הייתה כזאת יפה... הגעתי לנשף...נכנסתי באיחור.. כל המבטים פנו אליי....הלכתי לשבת בבר... לשתות קצת...להשתחרר... לא ראיתי את נדב ורוני בין האנשים... עד שסיגל ניגשה אליי ואמרה לי: "מירי, את חייבת ללכת לפי הלב שלך בלבד...את יודעת וכולם יודעים שאת אוהבת את רוני...וגם הוא אוהב אותך...את פגעת בו...הסיפור עם שנאל זה סתם...כדי לשכוח אותך...את חייבת לעצור אותו...אסור שהוא ישכח אותך..." קטעתי אותה ושאלתי: "איפה הוא?" סיגל ענתה לי:"יושב בקצה השני של הבר...לכי אליו, מירי את חייבת ללכת אליו..." בלי לחכות להמשך המשפט קמתי והלכתי אליו, כמו שסיגל אמרה לי...הוא הרגיש בי והסתובב...ופתאום...חיבקתי אותו והוא חיבק אותי...ורק אז הבנתי כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא היה חסר לי... ועכשיו אנחנו חזרנו ואנחנו חברים כבר חצי שנה.... ואני אוהבת אותו... והוא אוהב אותי... אהבת אמת... ~~~~~הסוף~~~~~