סיפור גדלות נפש בצל השכול.
רציתי לשתף אתכם במשהו שנכנס לחיים שלי ולחיי האנשים שקרובים לי בלי הכנה, ושינה את התמונה. יש לי ידידה בשם רעות, שלמדה איתי השנה בכיתה, ולפי מה שהבנתי, תלמד איתי גם בשנה הבאה. הגורל רצה, ואחרי שחופש שלם לא הצלחנו להתראות יותר מדי פעם, צילצלו אלי בוקר אחד השבוע, והודיעו לי שאחיה הגדול נהרג בלבנון, ונתנו לי את שעת הלוויה. אחיה הגדול שידעתי שהיא העריצה. זה היה כמו לקבל אגרוף בבטן, ולמרות כל הקושי, הרגשתי שאני חייב להיות בהלוויה, אף על פי שבחיים שלי לא לקחתי חלק בדרך כ"כ קשה. הייתי שם, והייתה לוויה קשה מאוד, כמו שבטח אפשר להבין. זה השפיע עלי מאוד, וכאב לי. חשבתי איך אני במקומה הייתי מצליח לחזור עכשיו לשגרה, ללימודים, להכל, בעצם, אחרי דבר כ"כ קשה. לא תפסתי את זה, כמה המדינה שלנו מתנהלת באופן עקום, ודברים כאלה הם כמעט נורמליים פה. בזמן המחשבות האלה, נודע לי שאמא שלו, ממש זמן לא רב אחרי שקיבלה את הבשורה המרה, בתוך כל הסערה המטורפת הזאת, הצליחה לחשוב בצלילות, והחליטה שהיא רוצה, בשבילו, לתרום את איבריו. ואני, שלא הצלחתי להבין איך אפשר לחזור לשגרה, לא נותר לי אלא להסיר את הכובע בפני גדלות הנפש של אמא שלו, שבתוך כל זה הצליחה לחשוב על לעשות מעשה טוב אחרון בשמו. אני חושב שזה מדהים, ויוצא דופן. אני חושב שכולנו צריכים ללמוד משהו מהאישה החזקה הזו, ולזכור את גיא. אני אשמח אם תקדישו כמה דקות ותקראו: