טוב עוד לא התגרשתי.. אבל...
היו הרבה פעמים שנשארתי לבד בבית, אחרי שצרח כמו משוגע, הרעיד את הבניין, לקח את הדברים שלו והלך... והקטנטונת ישנה לה (אם לא התעוררה בבכי מהצרחות שלו, אינעל^&%$# שלו!!!
) אז נשארתי לבד עם עצמי... לאט לאט, עם כל פעם שזה קרה (בהתחלה זה היה די סוף העולם בשבילי) אח"כ התחלתי להתרגל להנות מהלבד. אוקיי אז עוד לא יצאתי, ולא פלירטטתי ובטח שלא נפגשתי עם בחורים (מחכה לגירושים האלה כבר!!!), אבל חשתי הקלה מסויימת אחרי שהלך, יכולתי לנשום, יכולתי להירגע. הזמנתי לעצמי סושי
(הפינוק שלי!!!) ונהניתי מהזמן שהוא לא פה, בלי לחץ, בלי צעקות ובלי הרגשת איום. ביני לבין עצמי, מודה, מחכה להיות משוחררת ממנו, ואז באמת אוכל לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. לסיכום, באופן כללי, כשהבנתי בעצם שלהמשיך להיות איתו לא יעשה לי טוב לעולם, או אז התחלתי לנשום טוב יותר ובאמת להיות בריאה יותר (זה אשכרא נכון!) לא הפסקתי לצחוק מעולם. בקיצור יש חיים אחרי, אני יודעת. הדבר היחידי שמטריד אותי זה הפרידות מהבת שלי, בהסדרי ראיה. זה הדבר היחידי שעדיין קשה לי לנשום בגללו.