../images/Emo28.gif בהודעות
"דורית תתעוררי!" העירה אמה אותי, בצעקת צחוק מהחדר שלה, היא יידעה שאני אוהבת לישון עד מאוחר, ובגלל זה אהבה להעיר אותי מוקדם. זה היה מזל בשבילי שהיא הייתה מעירה אותי מוקדם, אחרת היו מפטרים אותי מהעבודה. וזה לא היה עושה טוב למצבי הכלכלי. "אוקי אני קמה!" צעקתי לה בחזרה, קמתי מהמיטה והתמתחתי. "את צריכה להיות שם ב-8, יש לך חצי שעה להתלבש ולאכול משהו ואנחנו יוצאות" צעקה לי מהחדר שלה. אמה מאוד אהבה לסדר את היום שלה, ובדרך גם את שלי. עם היא בחדר שלה עכשיו זה אומר שהיא כנראה מנסה לסדר אותו, עוד פעם ללא הצלחה. היא תמיד הייתה גרועה בנקיונות הבית. אני ואמה גרות ביחד כבר בערך שנתיים. ואנחנו החברות הכי טובות, יודעות הכל אחת על השנייה. יצאתי מהמיטה, עדיין חצי רדומה. והתהלכתי לכיוון המקלחת. הבטתי על עצמי בראי, ילדה כבת 24, עם שיער שטני חום חלק וארוך, שמגיע עד החזה, שיער שהיה כרגע מבולגן מאוד, "אף פעם אני לא מצליחה לסדר אותו" אמרתי לעצמי בזעף, אני תמיד הייתי די נמוכה לגילי והצטערתי שאני לא יכולה לגבוה בעוד כמה סנטימטרים, האיבר היחידי שאהבתי בגופי זה את עיניי, שצבען היה תכלת טהור. הפעם היו שקיות מתחת לעיניי, נראה כאילו לא ישני כבר כמה ימים, האמת שזה היה די נכון, בזמן האחרון אני הייתה הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה, התחלתי לחשוב אם אי פעם אמצא את אהבת חיי. בזמן האחרון זה נעשה נושא מאוד חשוב לי, יותר מאי פעם. שטפי את פני, זה תמיד היה מעיר אותי, המים היו מאוד קרים, הרגישי איך הקור כמו דוקר את עור פניי, העדין. פתאום הרגשתי הרגשה מוזרה, הרגשה שהרגשתי לעיתים רחוקות מאוד, ההרגשה הייתה שדווקא היום, יהיה לי יום טוב. עם ההרגשה הזו החלפתי לבגדי העבודה שלי, ארנולד רצה שכל המלצריות שלו ילבשו אותן בגדים, ונזף במי שלא הלבישה אותן לעבודה. יצאתי מחדרי והלכתי למטבח, הוציאתי ממדף העץ את קופסת הדגנים שהייתה חצי גמורה, רושמת לעצמי לקנות חבילה חדשה, ומזגתי לעצמי חלב. "או התעוררת סוף-סוף?" שאלה אמה, ולקחה גם קצת דגנים לקערה ירוקה, והתחילה לאכול במרץ. "כן.." השבתי לה, בפה מלא דגנים. כל ארוחת הבוקר חלפה די בשקט. "טוב אני חייבת לזוז ביי!!" אמרה אמה, דוחפת את כל הניירות לתיקה ויצאה. אמה תמיד הייתה יוצאת לפניי, "עבודה של מזכירה יותר קשה מעבודה של מלצרית" הייתה אומרת לי, מתי שהייתי שואלה אותה למה היא הולכת ברבע לשמונה במקום בשמונה, למרות שהבוס שלה לא כל כך מקפיד על זה. גמרתי את הדגנים, לקחתי את תיקי ויצאתי מן הבית אל לונדון הקטנה והסואנת. בימי בוקר תמיד הכבישים היו סואנים במיוחד, כולם ניסו להגיע כמה שיותר מוקדם לעבודה. למזלי לא הייתי צריכה לנסוע לעבודה, הפאב היה מרחק של חמש דקות מביתי. הגעתי לפאב, שהיה ריק מאדם. חוץ מארנולד שהתחיל להוריד את הכסאות מהשולחנות. אני מאוד אהבתי את הפאב הזה, שהיה די מעוצב לפי שנות ה-60. שולחנות עגולים, רובם לבנים. וכסאות גבוהים כאלה, בצבעי לבן ואדום. "היי ארנולד" קראתי בקול מאולץ, והסתכלתי לעבר האיש שעמד ליד הכיסאות, שמנמן במקצת היה, עם שיער חום שתמיד היה באותה תסרוקת, תמיד אותו דבר, ארוך, ואסוף בקוקו. ועיניים גדולות, חומות ושובבות יש לו. "היי דורית, הנה בואי תעזרי לי פה בלהוריד כיסאות" אמר לי בחיוך, והצביע לכיוון הצפוני של הפאב, שהיה פונה לכיוון הרחוב. שמתי את תיקי מאחורי הבר וניגשתי לכיוון הכיסאות. "הוא תמיד כל כך נחמד ארנולד למרות שהוא בוס קשוח" אמרתי לעצמי וצחקקתי. גמרתי להוריד את כל הכיסאות וחזרתי אל מאחורי הבר, השעה הייתה כבר 09:00 והבר התחיל להתמלא, מאחר שאני עבדתי כבר יותר מחודשיים בפאב, אז אני מכירה את רוב האנשים שהיו באים. "היי דורית אפשר קצת ג'ין?" שאל אדון פוקס, וחייך "כן בטח אדון פוקס" אמרתי לו בחיוך, ופניתי אל עבר מדף המשקאות. מזגתי לו קצת לתוך כוס קטנה והגשתי לו. "את יכולה לקרוא לי רון" אמר לה בצחוק אדון פוקס אחרי כמה, וכמה כוסות של ג'יו. "נראה לי ששתית יותר מדי אדון פוקס" אמרתי לו בקול חרישי, וצלצלתי אל אשתו, אני והיא כבר מכירות כמה זמן, היא אמרה לי להתקשר אליה כל פעם שהוא משתכר פה. "וזה בדיוק מה שאני עושה" אמרתי לעצמי. "דורית! 3 כוסות של וודקה ו-2 עם קוניאק" אמרה לי קורל, מלצרית שאיתה לא הייתי בקשר כל כך, רק בעבודה. "כבר מגיע" אמרתי לה. ומזגתי ל-5 כוסות ומסרתי לה. "אני חייבת הפסקה" אמרתי באוזנו של ארנולד, הפאב היום היה מלא יותר מאשר בימים שעברו, והיה מאוד קשה לשרת את כולם. "כן… הנה רק תשרתי את האדון הזה בפינה ותוכלי לעשות הפסקה" אמר לה במרץ, והתחיל ללכת מהר לכיוון של האנשים שיושבים על הכיסאות, ומתחיל לפטפט איתם ולצחוק. "העיקר הוא צוחק" אמרתי לעצמי ברוגז, הילכתי לכיוון של האיש, הוא היה די מוזר. הוא היה יושב בפינה של הבר. היה לו חולצה חומה צמודה, שיכלה להראות על שרירים, ועליה ג'קט בצבע חום שוקו ומכנסיים שחורים. היה לו גם כובע טמבל חום. שממנו אפשר לראות שיער חום, מתולתל במקצת. והאיש הזה היה די לבד. "אתה רוצה להזמין?" שאלתי אותו. "כן.. אפשר מים בבקשה?" שאל, והביט אליי. יכלתי לראות את עייניו החומות. "מים כבר יגיעו" אמרתי ופניתי על מיכל המים הקר שנמצע סנטימטר לידי. "מוזר.. מי שמע שמזמינים מים בפאב" אמרתי לעצמי. "הנה המים שלך" אמרתי לו, בחיוך. "תודה רבה, כמה זה יעלה לי?" שאל, ולקח לגימה מהמים. "זה על חשבון הבית" אמרתי לו, הוא הסתכל עליי וחייך. "איזה חיוך מתוק יש לו" אמרתי לעצמי. הסתכלי עליו עד שהוא ייצא מהפאב, האיש המוזר ביותר שפגשתי.