חביתת הקהל
New member
../images/Emo27.gif
11.5.05 אז עצרנו ליד איזה יער. מוזר, לא הכרתי את המקום הזה. כאילו ידעת את זה מראש והבאת אותי למקום שאין לי ממנו זכרונות, כדי שיהיה רק המקום שלך. את יורדת מהאוטו ואני מנסה לחזק את עצמי ואומרת לעצמי עשרות פעמים לא להילחץ ושיהיה מה שיהיה. את נכנסת למיני יער הזה שעצרנו לידו, ואני אחרייך. קר לי באופן מיוחד, למרות שזאת בדיחה יחסית לקור הירושלמי, ובדר"כ זה לא מזיז לי. אבל פרפרים בבטן לא מניחים לי, ויש לי צמרמורת בכל הגוף. אז עכשיו אני עסוקה רק בלהתחמק מהמבט שלך, אני מסתכלת סביב כבר כמה דקות, מעמידה פנים שהסביב יותר מעניין, ומשדרת קור רוח. בערך. עוד אני מסתכלת סביב ואת נוגעת לי בכתף, אני מסתובבת והלשון שלך בתוך הפה שלי, צעד שלא ציפיתי לו. אה, כן. הנשיקה הראשונה שלי. חוץ משחר, אבל שחר לא נחשב. זאת הרגשה כל כך נעימה. 100 מעלות צלזיוס בתוך הפה שלי וכל שאר הגוף רועד. את מכניסה את היד שלך מתחת לחולצה שלי, מלטפת לי את הבטן. עם כל נגיעה שלך את כובשת עוד סנטימטרים בגוף שלי, שטחי כיבוש שאח"כ יהיו שייכים רק לך. כל מקום שאת נוגעת בו כאילו מפשיר משנים של קיפאון. עכשיו כבר קשה לי להסתיר את הרעידות, ואני קצת נשענת עלייך, מרגישה שעוד שניה והברכיים שלי יפילו אותי לרצפה ויסיימו את כל הסיפור. היד שלך נכנסת לי לתוך המכנסיים, והאצבעות שלך כמעט ומשכיחות ממני את העובדה שאנחנו במקום ציבורי. "לא פה..." אני עוצרת אותך, בקושי רב. עכשיו את מובילה אותי אל האוטו. "זורמת, אה?" את שואלת אותי, בדיוק שניה אחרי שאני שואלת את עצמי בלב את אותה השאלה. הלב שלי דופק מעל למהירות המותרת בתקופה הזאת של השנה, ואני מנסה להסתיר את זה ממך, חוששת לחשוף בפנייך חולשות שהצטברו במשך 18 שנות חיי. רק שלא תראי כמה אני מתה מפחד עכשיו, בזמן שאת פותחת לי את הכפתורים של הג'ינס. אם רק היית יודעת איזה הישג זה לגרום לי לשתף פעולה, הבנאדם הפחדן ביותר עלי אדמות. את מסרבת לתת לי להביט בך, אני עוצמת עיניים. לפתע נדמה לי שאני רק חולמת את זה, אז אני פותחת במהירות את העיניים ונרגעת כשרואה אותך שקועה בחלק התחתון של גופי. פתאום תוקף אותי רצון עז לגעת בך, לגעת במקור החום הזה שמסחרר אותי כל כך. אני מושיטה יד ואת עוצרת אותי. "בלי לגעת". הלב שלי מתכווץ ואני בולעת את הרוק, אני חושבת שהגוף שלי התרוקן מנוזלים והגרון שלי כל כך יבש, שעוד רגע והוא ישרף. אני קצת מאבדת את הבטחון אחרי שאת מסרבת לתת לי לגעת בך, וידיי שמוטות לצידי גופי. עלבון מתחיל להתפשט לי בכל הגוף, אבל אז את מלטפת לי את הבטן והיד שלך כל כך חמה, כאילו שידעת איפה העלבון מרוכז והצלחת לסלק אותו עם ידייך. "תראי מה עשית", את מצביעה על החלונות של האוטו והם מלאים באדים. אני צוחקת. את נוסעת לכיוון התחנה המרכזית, מחזיקה לי את היד אפילו שאת צריכה להעביר איתה הילוכים, ואני אשקר אם אומר שזה לא מה ששבה את ליבי מהפעם הראשונה שפגשתי אותך. את עוצרת ליד התחנה. "תביאי נשיקה", את אומרת. אני מתקרבת אלייך ובמרחק סנטימטר מהפנים שלך את מוסיפה "על הלחי". אני נופלת לך על הלחי בצורה הכי עלובה שאפשר, ובהרגשת צער על הפגישה הקצרה אני יוצאת מהאוטו. "איזה מוזר", בזה הסתכם אוצר המילים שלי עד לסוף אותו יום. אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול. את זוכרת? היום את לא נותנת לי לגעת בך בכלל. מזל שלפחות היקיצה משינה משרה עלייך אווירת חרמנות. או אינטימיות, whatever. אחרי כמה שעות שאת שוכבת במיטה שלי ולא מאפשרת לי לגעת בך, בנקודה שבה כבר התייאשתי, את חוטפת לי את היד ודוחפת אותה לתוך המכנסיים שלך. לוקח לי רגע לעכל את השינוי הפתאומי, ומיד אני מתחילה ללטף ולעסות ולשפשף. רק שיהיה לך טוב. למחרת את מתקשרת ומתנצלת על מה שהיה. אני לא מבינה מה קורה ולמה את אמורה להתנצל, כאילו שזאת היתה הפעם הראשונה שהיד שלי היתה לך בתוך התחתונים, וכאילו שזה היה דבר לא צפוי בכלל. האוויר ספוג בריח של שברון לב שעומד לבוא. "כן היא מדברת עלייך לפעמים" "מה היא אמרה עליי?" "שאת חמודה ושאם לא היתה לה חברה, היא היתה איתך" האוכל שאכלתי היום כבר מצא את דרכו החוצה לתוך האסלה, בעוד אני מקיאה את כל מה שעבר עליי איתך, ומקווה שאמחק אותך מהחיים שלי באותה מהירות שמחקתי את השם שלך מהרשימה במסנג'ר. תודה לאלוהים על שתי חולשות שהוא הטמיע באדם: אהבה, ומחילה. אה, וגם תודה שהמקלחת שלך קטנה ולא משאירה לך ברירה אלא להיות צמודה אליי חזק. לא ידעתי אם אצליח יום אחד להגיע לליבך, ואינספור פעמים כבר ויתרתי. יש לנו מזל שאת עקשנית? אני כורעת ברך לאט לאט, ובדרך לא שוכחת להעביר את השפתיים שלי על הבטן שלך כל הדרך למטה. המים חמימים ומרטיבים אותנו, ואני לא יודעת להחליט מה יותר רטוב, המים מהברז, או את. הלשון שלי מוצאת את הדרך למטה, המים נופלים על ראשי שבחציו נמצא בין רגלייך. את נאנחת מהנאה, ועכשיו גם האצבעות שלי רוצות להרגיש אותך. מכניסה ומוציאה אותן במהירות ובעוצמה, האנקות שלך נותנות לי כוח בלתי מוגבל להמשיך, עכשיו אני מבינה למה התכוונת כשאמרת שהלוואי שלא היה אפשר לגמור. זה כיף כשיש לך בית לבד. אם יום אחד תחליטי שנמאס לך מהקינאה שלי, ומהדעות הקיצוניות שלי על סיגריות, ומזה שאני מנסה להשאיר אותך איתי בטלפון גם כשאת לא רוצה שומדבר מלבד לישון, ומזה שאני מתעצבנת על כל דבר, אני אבין אותך לגמרי. אני אשחרר אותך להיות מאושרת. אבל אם תגידי לי שמישהי אחרת יורדת לך אני חושבת שאכרות לעצמי את הלשון, כי אין לה שימוש יותר נעלה מאשר לגרום לך להוציא את הקולות שאת מוציאה. ואם תגידי שמישהי אחרת מחבקת אותך, אני אאלץ לקטוע לה את הידיים, כי הגוף שלך נועד לכך שאני אחבק אותו. הוא אפילו בנוי בצורה כזו שיתאים בדיוק לזרועות שלי. ואם פעם תאמרי לי שנישקת מישהי אחרת, אני אצרח כל כך חזק שהכאב שלי יגיע עד השפתיים שלך וישתק אותן. ואם מישהי אחרת תכבוש את ליבך בעודי אוהבת אותך, הלב שלי יתפורר ויתפזר בכל העולם, ואף אחד לא יידע להושיעני.
11.5.05 אז עצרנו ליד איזה יער. מוזר, לא הכרתי את המקום הזה. כאילו ידעת את זה מראש והבאת אותי למקום שאין לי ממנו זכרונות, כדי שיהיה רק המקום שלך. את יורדת מהאוטו ואני מנסה לחזק את עצמי ואומרת לעצמי עשרות פעמים לא להילחץ ושיהיה מה שיהיה. את נכנסת למיני יער הזה שעצרנו לידו, ואני אחרייך. קר לי באופן מיוחד, למרות שזאת בדיחה יחסית לקור הירושלמי, ובדר"כ זה לא מזיז לי. אבל פרפרים בבטן לא מניחים לי, ויש לי צמרמורת בכל הגוף. אז עכשיו אני עסוקה רק בלהתחמק מהמבט שלך, אני מסתכלת סביב כבר כמה דקות, מעמידה פנים שהסביב יותר מעניין, ומשדרת קור רוח. בערך. עוד אני מסתכלת סביב ואת נוגעת לי בכתף, אני מסתובבת והלשון שלך בתוך הפה שלי, צעד שלא ציפיתי לו. אה, כן. הנשיקה הראשונה שלי. חוץ משחר, אבל שחר לא נחשב. זאת הרגשה כל כך נעימה. 100 מעלות צלזיוס בתוך הפה שלי וכל שאר הגוף רועד. את מכניסה את היד שלך מתחת לחולצה שלי, מלטפת לי את הבטן. עם כל נגיעה שלך את כובשת עוד סנטימטרים בגוף שלי, שטחי כיבוש שאח"כ יהיו שייכים רק לך. כל מקום שאת נוגעת בו כאילו מפשיר משנים של קיפאון. עכשיו כבר קשה לי להסתיר את הרעידות, ואני קצת נשענת עלייך, מרגישה שעוד שניה והברכיים שלי יפילו אותי לרצפה ויסיימו את כל הסיפור. היד שלך נכנסת לי לתוך המכנסיים, והאצבעות שלך כמעט ומשכיחות ממני את העובדה שאנחנו במקום ציבורי. "לא פה..." אני עוצרת אותך, בקושי רב. עכשיו את מובילה אותי אל האוטו. "זורמת, אה?" את שואלת אותי, בדיוק שניה אחרי שאני שואלת את עצמי בלב את אותה השאלה. הלב שלי דופק מעל למהירות המותרת בתקופה הזאת של השנה, ואני מנסה להסתיר את זה ממך, חוששת לחשוף בפנייך חולשות שהצטברו במשך 18 שנות חיי. רק שלא תראי כמה אני מתה מפחד עכשיו, בזמן שאת פותחת לי את הכפתורים של הג'ינס. אם רק היית יודעת איזה הישג זה לגרום לי לשתף פעולה, הבנאדם הפחדן ביותר עלי אדמות. את מסרבת לתת לי להביט בך, אני עוצמת עיניים. לפתע נדמה לי שאני רק חולמת את זה, אז אני פותחת במהירות את העיניים ונרגעת כשרואה אותך שקועה בחלק התחתון של גופי. פתאום תוקף אותי רצון עז לגעת בך, לגעת במקור החום הזה שמסחרר אותי כל כך. אני מושיטה יד ואת עוצרת אותי. "בלי לגעת". הלב שלי מתכווץ ואני בולעת את הרוק, אני חושבת שהגוף שלי התרוקן מנוזלים והגרון שלי כל כך יבש, שעוד רגע והוא ישרף. אני קצת מאבדת את הבטחון אחרי שאת מסרבת לתת לי לגעת בך, וידיי שמוטות לצידי גופי. עלבון מתחיל להתפשט לי בכל הגוף, אבל אז את מלטפת לי את הבטן והיד שלך כל כך חמה, כאילו שידעת איפה העלבון מרוכז והצלחת לסלק אותו עם ידייך. "תראי מה עשית", את מצביעה על החלונות של האוטו והם מלאים באדים. אני צוחקת. את נוסעת לכיוון התחנה המרכזית, מחזיקה לי את היד אפילו שאת צריכה להעביר איתה הילוכים, ואני אשקר אם אומר שזה לא מה ששבה את ליבי מהפעם הראשונה שפגשתי אותך. את עוצרת ליד התחנה. "תביאי נשיקה", את אומרת. אני מתקרבת אלייך ובמרחק סנטימטר מהפנים שלך את מוסיפה "על הלחי". אני נופלת לך על הלחי בצורה הכי עלובה שאפשר, ובהרגשת צער על הפגישה הקצרה אני יוצאת מהאוטו. "איזה מוזר", בזה הסתכם אוצר המילים שלי עד לסוף אותו יום. אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול. את זוכרת? היום את לא נותנת לי לגעת בך בכלל. מזל שלפחות היקיצה משינה משרה עלייך אווירת חרמנות. או אינטימיות, whatever. אחרי כמה שעות שאת שוכבת במיטה שלי ולא מאפשרת לי לגעת בך, בנקודה שבה כבר התייאשתי, את חוטפת לי את היד ודוחפת אותה לתוך המכנסיים שלך. לוקח לי רגע לעכל את השינוי הפתאומי, ומיד אני מתחילה ללטף ולעסות ולשפשף. רק שיהיה לך טוב. למחרת את מתקשרת ומתנצלת על מה שהיה. אני לא מבינה מה קורה ולמה את אמורה להתנצל, כאילו שזאת היתה הפעם הראשונה שהיד שלי היתה לך בתוך התחתונים, וכאילו שזה היה דבר לא צפוי בכלל. האוויר ספוג בריח של שברון לב שעומד לבוא. "כן היא מדברת עלייך לפעמים" "מה היא אמרה עליי?" "שאת חמודה ושאם לא היתה לה חברה, היא היתה איתך" האוכל שאכלתי היום כבר מצא את דרכו החוצה לתוך האסלה, בעוד אני מקיאה את כל מה שעבר עליי איתך, ומקווה שאמחק אותך מהחיים שלי באותה מהירות שמחקתי את השם שלך מהרשימה במסנג'ר. תודה לאלוהים על שתי חולשות שהוא הטמיע באדם: אהבה, ומחילה. אה, וגם תודה שהמקלחת שלך קטנה ולא משאירה לך ברירה אלא להיות צמודה אליי חזק. לא ידעתי אם אצליח יום אחד להגיע לליבך, ואינספור פעמים כבר ויתרתי. יש לנו מזל שאת עקשנית? אני כורעת ברך לאט לאט, ובדרך לא שוכחת להעביר את השפתיים שלי על הבטן שלך כל הדרך למטה. המים חמימים ומרטיבים אותנו, ואני לא יודעת להחליט מה יותר רטוב, המים מהברז, או את. הלשון שלי מוצאת את הדרך למטה, המים נופלים על ראשי שבחציו נמצא בין רגלייך. את נאנחת מהנאה, ועכשיו גם האצבעות שלי רוצות להרגיש אותך. מכניסה ומוציאה אותן במהירות ובעוצמה, האנקות שלך נותנות לי כוח בלתי מוגבל להמשיך, עכשיו אני מבינה למה התכוונת כשאמרת שהלוואי שלא היה אפשר לגמור. זה כיף כשיש לך בית לבד. אם יום אחד תחליטי שנמאס לך מהקינאה שלי, ומהדעות הקיצוניות שלי על סיגריות, ומזה שאני מנסה להשאיר אותך איתי בטלפון גם כשאת לא רוצה שומדבר מלבד לישון, ומזה שאני מתעצבנת על כל דבר, אני אבין אותך לגמרי. אני אשחרר אותך להיות מאושרת. אבל אם תגידי לי שמישהי אחרת יורדת לך אני חושבת שאכרות לעצמי את הלשון, כי אין לה שימוש יותר נעלה מאשר לגרום לך להוציא את הקולות שאת מוציאה. ואם תגידי שמישהי אחרת מחבקת אותך, אני אאלץ לקטוע לה את הידיים, כי הגוף שלך נועד לכך שאני אחבק אותו. הוא אפילו בנוי בצורה כזו שיתאים בדיוק לזרועות שלי. ואם פעם תאמרי לי שנישקת מישהי אחרת, אני אצרח כל כך חזק שהכאב שלי יגיע עד השפתיים שלך וישתק אותן. ואם מישהי אחרת תכבוש את ליבך בעודי אוהבת אותך, הלב שלי יתפורר ויתפזר בכל העולם, ואף אחד לא יידע להושיעני.
אהבתי במיוחד את הפיסקה האחרונה! פשוט מדהימה! נוי