ועדת קבלה - פרק א'
ועדת קבלה – פרק א' Niki Llove יום ראשון, תשע וחצי בבוקר, מצלצל הטלפון. גררתי את עצמי מהמיטה ובצלצול השביעי עניתי . " שלום, אפשר לדבר בבקשה עם ניקי ?" " מדברת " "שלום, מדבר ד"ר נורמני, " הלב שלי החסיר פעימה, ד"ר נורמני, המראיין שלי. זו השנה השנייה שאני מנסה להתקבל ללימודי רפואה, הדרישות שלהם פשוט בלתי אפשריות. שנה שעברה המכתבים היו יבשים וקצרים "מצטערים להודיעך כי לא התקבלת ללימודי הרפואה, אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך" המשך דרכי ? אחרי שרמסתם את דרכי, וחסמתם אותה מכל פינה ? איך המשך דרכי ? אני רוצה להיות רופאה, נקודה. מגיל 5 בערך אני כבר יודעת שאהיה רופאה, שנים של השקעה בלימודים, מורים פרטיים ולילות של למידה. הגברתי ביולוגיה חרשתי, וחרשתי, וחרשתי. "מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך" ... חודש שלם הייתי בין דיכאון לטרוף, לא ראיתי מה הלאה, שרפתי מחברות, וספרים, כמעט שרפתי את תעודת הבגרות שלי, השתוללתי במועדונים ובכיתי כל לילה שעות, "מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך"... אחרי חודש הרמתי את הראש, ואז זה כבר היה עד הסוף , דבר ראשון שיפרתי את ציוני הבגרות, דבר שני לקחתי קורס פסיכומטרי אינטנסיבי ביותר + עבודה עם ספרים של שני קורסים אחרים . התנדבות , המלצות, עשיתי הכל ! השנה הראיון הראשון היה מעולה, ובסופו אמר לי המראין כי מבחינתו אני בפנים, אבל יש עוד ראיון אחד שלא אמור להיות בעייתי. ואז הגיע הראיון השני עם ד"ר נורמני. הגעתי בטוחה בעצמי אחרי הראיון הראשון, וכל התעודות שהחזקתי בתיק, // לא אמור להיות בעייתי, לא אמור להיות בעייתי // שיננתי לעצמי כשנכנסתי. " שלום, אני ניקי " אמרתי כשנכנסתי. ד"ר נורמני היה בן 45-50 בערך, שיער אפור, נאה פנים חזקות, שזוף . הוא הרים את עיניו מהדפים שמולו וסקר אותי, בחיים לא נתקלתי בעיניים חודרות כאלו. הוא הביט בי החל מהפנים, והוריד את מבטו לאט לאט למטה, כשבחן את החזה שלי הרגשתי דחף עצום לכסות אותו עם היד, אבל לא יכולתי, // אני לא יכולה להעליב אותו, ומה אם הוא לא ממש מסתכל ? אני צריכה להיות בטוחה בעצמי, קלילה, אסור כאן לפשל, אסור ... // ואז אני מרגישה תחת המבט החודר שלו על השדיים שלי איך הפטמות שלי מתחילות להתקשות ולהזדקר, //לא, לא, זה לא קורה לי, בבקשה // אבל הפטמות שלי זקורות דרך החזייה ודרך החולצה ואין סיכוי בעולם שהוא לא רואה את זה. רציתי לקבור את עצמי אבל עמדתי שם משותקת עם התיק ביד ופטמות זקורות לחלל החדר, הפנים שלי מזמן בצבע בורדו, הלב שלי משתולל והדם דופק לי באזניים. המבט שלו המשיך למטה, ונעצר בחצאית וברגליים שלי, // שיט, זה קצר מדי, איך לא חשבתי, החצאית הזו קצרה מדי // בחרתי בקפידה את הלבוש לראיון הזה, חצאית – גם מחמיאה לי, גם נשית, אבל גם מאופקת, לא מיני, רק קצת מעל הברך... // הוא חושב שזה קצר מדי, אני לא יכולה להסתכל עכשיו, זה בטח קצר מדי... הוא לא מפסיק להסתכל ... זה קצר מדי !!!! // " אני רואה " הוא אמר אחרי נצח, " שבי ניקי ".
ועדת קבלה – פרק א' Niki Llove יום ראשון, תשע וחצי בבוקר, מצלצל הטלפון. גררתי את עצמי מהמיטה ובצלצול השביעי עניתי . " שלום, אפשר לדבר בבקשה עם ניקי ?" " מדברת " "שלום, מדבר ד"ר נורמני, " הלב שלי החסיר פעימה, ד"ר נורמני, המראיין שלי. זו השנה השנייה שאני מנסה להתקבל ללימודי רפואה, הדרישות שלהם פשוט בלתי אפשריות. שנה שעברה המכתבים היו יבשים וקצרים "מצטערים להודיעך כי לא התקבלת ללימודי הרפואה, אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך" המשך דרכי ? אחרי שרמסתם את דרכי, וחסמתם אותה מכל פינה ? איך המשך דרכי ? אני רוצה להיות רופאה, נקודה. מגיל 5 בערך אני כבר יודעת שאהיה רופאה, שנים של השקעה בלימודים, מורים פרטיים ולילות של למידה. הגברתי ביולוגיה חרשתי, וחרשתי, וחרשתי. "מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך" ... חודש שלם הייתי בין דיכאון לטרוף, לא ראיתי מה הלאה, שרפתי מחברות, וספרים, כמעט שרפתי את תעודת הבגרות שלי, השתוללתי במועדונים ובכיתי כל לילה שעות, "מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך"... אחרי חודש הרמתי את הראש, ואז זה כבר היה עד הסוף , דבר ראשון שיפרתי את ציוני הבגרות, דבר שני לקחתי קורס פסיכומטרי אינטנסיבי ביותר + עבודה עם ספרים של שני קורסים אחרים . התנדבות , המלצות, עשיתי הכל ! השנה הראיון הראשון היה מעולה, ובסופו אמר לי המראין כי מבחינתו אני בפנים, אבל יש עוד ראיון אחד שלא אמור להיות בעייתי. ואז הגיע הראיון השני עם ד"ר נורמני. הגעתי בטוחה בעצמי אחרי הראיון הראשון, וכל התעודות שהחזקתי בתיק, // לא אמור להיות בעייתי, לא אמור להיות בעייתי // שיננתי לעצמי כשנכנסתי. " שלום, אני ניקי " אמרתי כשנכנסתי. ד"ר נורמני היה בן 45-50 בערך, שיער אפור, נאה פנים חזקות, שזוף . הוא הרים את עיניו מהדפים שמולו וסקר אותי, בחיים לא נתקלתי בעיניים חודרות כאלו. הוא הביט בי החל מהפנים, והוריד את מבטו לאט לאט למטה, כשבחן את החזה שלי הרגשתי דחף עצום לכסות אותו עם היד, אבל לא יכולתי, // אני לא יכולה להעליב אותו, ומה אם הוא לא ממש מסתכל ? אני צריכה להיות בטוחה בעצמי, קלילה, אסור כאן לפשל, אסור ... // ואז אני מרגישה תחת המבט החודר שלו על השדיים שלי איך הפטמות שלי מתחילות להתקשות ולהזדקר, //לא, לא, זה לא קורה לי, בבקשה // אבל הפטמות שלי זקורות דרך החזייה ודרך החולצה ואין סיכוי בעולם שהוא לא רואה את זה. רציתי לקבור את עצמי אבל עמדתי שם משותקת עם התיק ביד ופטמות זקורות לחלל החדר, הפנים שלי מזמן בצבע בורדו, הלב שלי משתולל והדם דופק לי באזניים. המבט שלו המשיך למטה, ונעצר בחצאית וברגליים שלי, // שיט, זה קצר מדי, איך לא חשבתי, החצאית הזו קצרה מדי // בחרתי בקפידה את הלבוש לראיון הזה, חצאית – גם מחמיאה לי, גם נשית, אבל גם מאופקת, לא מיני, רק קצת מעל הברך... // הוא חושב שזה קצר מדי, אני לא יכולה להסתכל עכשיו, זה בטח קצר מדי... הוא לא מפסיק להסתכל ... זה קצר מדי !!!! // " אני רואה " הוא אמר אחרי נצח, " שבי ניקי ".
