חביתת הקהל
New member
../images/Emo26.gif
"אז מה שהולך לקרות מבחינתנו השנה..." הדיון מתחיל ואני מפסיקה להקשיב. ואז המצפון שלי מציק לי לכמה דקות, כי איך אני יכולה שלא להקשיב בדיון הזה. אבל משהו בועט בי מבפנים ולא נותן לי שקט בראש. אני מתרכזת בנקודה אחת בשולחן וכל הסביבה מיטשטשת, הופכת שחורה, והמוח שלי הוא טבולה ראזה למחשבות חדשות. הקולות לאט לאט משתתקים, ומפנים מקום לאנחות שלך. הראש שלי בין הרגליים שלך, עולה ויורד, העיניים שלי עצומות, כי הרגע הזה עושה לי כל כך טוב, הקולות שלך הופכים לי את כל הבטן ומרעידים כל שריר שקיים לי בגוף, עד שאני אפילו לא מרגישה את הלשון שלי זזה במהירות. אני רוצה רק לשמוע אותך ככה עוד שעות. אולי בתוך תוכי אני גם לא רוצה שתגמרי, כדיי שלא תתני לי להפסיק, ושאני אוכל לענג אותך עד שתשתגעי. ואת ממשיכה להאנח, ואני מרימה לשניה את המבט ואת כל כך מדהימה כשאת שוכבת ככה. השרירים ברגליים שלך מתחילים להתכווץ, אני מרגישה שזה עומד להסתיים, ואני רק ממשיכה ביתר מרץ. אני רוצה להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך, וכמה שאת יפה כשאת ככה. אני רוצה להגיד לך שאת הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה האחרונה, ושאת לא יוצאת לי מהראש. גם ביום וגם בלילה. אני רוצה להגיד לך שהלוואי שהמרחק היה פחות גדול, ובעצם הלוואי שלא היה מרחק בכלל, ואז לא היית מרגישה אפילו לשניה מחסור באהבה. אני רוצה להגיד לך שהלוואי שהייתי פחות קנאית, ככה אולי בתוך תוכי הייתי יכולה להבין דברים אחרת. אני רוצה להגיד לך שאני שונאת את האקסיות שלך, שתופסות לך את כל המקום הזה בראש, ובלב, ובמיטה, ולי לא נשאר המקום שאני רוצה. אני רוצה להגיד לך שהגוף שלי לא רוצה להיפרד מהגוף שלך, כי הוא כל כך חם וכל כך נותן לי כוח. אני רוצה להגיד לך שאני שונאת כל קילומטר וקילומטר שמפרידים בינינו. אני רוצה גם להגיד לך שאני שונאת את השעון אצלך ושאני חושבת שהוא מקולקל, כי כל פעם שאני אצלך השעות עוברות כמו דקות. אבל הכי אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך, ואני גם חושבת שזה די מסכם את הכל, אז... "אני אוהבת אותך", אני אומרת לך אחרי שזה נגמר. את מושכת אותי אלייך ומחבקת אותי. באותה שניה אני יודעת שאני אזכור את הרגע הזה עוד הרבה, ואני גם לא טועה. טוב, הגיע הזמן שגם את תהני קצת. את נראית ממש עייפה, את יודעת. מעניין אם כשאת מסתכלת לי בעיניים את יכולה לראות כמה אני אוהבת אותך. מעניין אם זה משהו שאפשר לראות, כמו שבספרות תמיד מתארים "עיניים אוהבות". כי אם כן אז אני אפסיק להסתכל עלייך עכשיו, כי אהבה זה דבר מבהיל. במיוחד כשאת לא בטוחה לגביה. אני לא רוצה שתבהלי. אני מסתובבת הצידה, בציפייה שתחבקי אותי מאחור, כמו שאת תמיד עושה. מעניין איך זה קורה שאני לא נמסה לך בין הידיים. כי הלב שלי כן. את מתקרבת ומחבקת אותי, חזה לגב, אגן לישבן. תודה, אלוהים. עכשיו כבר לא אכפת לי משום דבר. לא מהפרצופים שאמא עשתה לי כשאמרתי לה שאני אבלה את השבת אצלך, לא מהלחץ שיש עכשיו בצבא, לא מסיכויי הקבלה שלי לרפואה, לא מהכאבים בברכיים. רק תחבקי אותי, בבקשה, אל תפסיקי. את הדבר הכי יפה שיש לי. לא. בעצם, שתינו ביחד זה הדבר הכי יפה שיש לי. או שהיה לי. את נראית קצת מרוחקת, את יודעת. אולי העולם יפסיק להתעסק בדברים שטחיים וחומריים ואנשים יתחילו להתרכז באהבה. אולי אני חיה באיזושהי בועה אופטימית, ואולי אני מנסה בכוח להתנתק מהמציאות המכאיבה שאני חיה בה. או אולי אני סתם מאוהבת. יש לילות שאני מודה לאלוהים שהכרתי אותך. יש לילות שהייתי מוותרת על זה. לילות של אהבה ולילות של בכי. ולילות של שניהם ביחד. לילות שאני חולמת שאת לידי, ולילות שאני לא זוכרת על מה אני חולמת, כי החלומות שהם לא עלייך הם פחות מעניינים. אולי איפשהו בתוכי אני מפסיקה לנסות, ועם הזמן יודעת שיעבור לי. ככה אומרים לפחות. מתחילה להשלים עם העובדה שגם האהבה שלי, וגם אולי שלך, לא יקטינו את המרחק בין הבית שלי לשלך, ולא יגדילו את תכיפות המפגשים בינינו. "אז מה הציפיות שלנו לשנה הזאת? מה האידיאל?" אני שומעת זמזום ברקע, ועונה על השאלה הזאת לעצמי. האידיאל הוא שאני מנשקת אותך בכל בוקר ומאחלת לך יום טוב. שאני שם כשאת חוזרת מהעבודה כדיי לשמוע איך היה לך וכדיי להכין לך את האוכל שאת אוהבת (אחרי שלמדתי, כמובן). שאני מחממת אותך בלילות החורף ומוודאת שאף פעם לא קר לך. שבכל פעם שעצוב לך אני יכולה להקל עלייך עם הנשמה שלי, שתעטוף אותך בחיבוק ותשכיח ממך הכל. ששום דבר לא יוכל לעשות לך רע כשאני איתך. שאת אוהבת רק אותי. "מורן?" אני מתנערת מהמחשבות. "כן?" "יש התייחסויות לנושא?" "אין לי מה להוסיף" "טוב, תודה רבה לכולם, הדיון הסתיים". אני נותנת מרפק לחברה שלי. "על מה הם דיברו?"
"אז מה שהולך לקרות מבחינתנו השנה..." הדיון מתחיל ואני מפסיקה להקשיב. ואז המצפון שלי מציק לי לכמה דקות, כי איך אני יכולה שלא להקשיב בדיון הזה. אבל משהו בועט בי מבפנים ולא נותן לי שקט בראש. אני מתרכזת בנקודה אחת בשולחן וכל הסביבה מיטשטשת, הופכת שחורה, והמוח שלי הוא טבולה ראזה למחשבות חדשות. הקולות לאט לאט משתתקים, ומפנים מקום לאנחות שלך. הראש שלי בין הרגליים שלך, עולה ויורד, העיניים שלי עצומות, כי הרגע הזה עושה לי כל כך טוב, הקולות שלך הופכים לי את כל הבטן ומרעידים כל שריר שקיים לי בגוף, עד שאני אפילו לא מרגישה את הלשון שלי זזה במהירות. אני רוצה רק לשמוע אותך ככה עוד שעות. אולי בתוך תוכי אני גם לא רוצה שתגמרי, כדיי שלא תתני לי להפסיק, ושאני אוכל לענג אותך עד שתשתגעי. ואת ממשיכה להאנח, ואני מרימה לשניה את המבט ואת כל כך מדהימה כשאת שוכבת ככה. השרירים ברגליים שלך מתחילים להתכווץ, אני מרגישה שזה עומד להסתיים, ואני רק ממשיכה ביתר מרץ. אני רוצה להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך, וכמה שאת יפה כשאת ככה. אני רוצה להגיד לך שאת הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה האחרונה, ושאת לא יוצאת לי מהראש. גם ביום וגם בלילה. אני רוצה להגיד לך שהלוואי שהמרחק היה פחות גדול, ובעצם הלוואי שלא היה מרחק בכלל, ואז לא היית מרגישה אפילו לשניה מחסור באהבה. אני רוצה להגיד לך שהלוואי שהייתי פחות קנאית, ככה אולי בתוך תוכי הייתי יכולה להבין דברים אחרת. אני רוצה להגיד לך שאני שונאת את האקסיות שלך, שתופסות לך את כל המקום הזה בראש, ובלב, ובמיטה, ולי לא נשאר המקום שאני רוצה. אני רוצה להגיד לך שהגוף שלי לא רוצה להיפרד מהגוף שלך, כי הוא כל כך חם וכל כך נותן לי כוח. אני רוצה להגיד לך שאני שונאת כל קילומטר וקילומטר שמפרידים בינינו. אני רוצה גם להגיד לך שאני שונאת את השעון אצלך ושאני חושבת שהוא מקולקל, כי כל פעם שאני אצלך השעות עוברות כמו דקות. אבל הכי אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך, ואני גם חושבת שזה די מסכם את הכל, אז... "אני אוהבת אותך", אני אומרת לך אחרי שזה נגמר. את מושכת אותי אלייך ומחבקת אותי. באותה שניה אני יודעת שאני אזכור את הרגע הזה עוד הרבה, ואני גם לא טועה. טוב, הגיע הזמן שגם את תהני קצת. את נראית ממש עייפה, את יודעת. מעניין אם כשאת מסתכלת לי בעיניים את יכולה לראות כמה אני אוהבת אותך. מעניין אם זה משהו שאפשר לראות, כמו שבספרות תמיד מתארים "עיניים אוהבות". כי אם כן אז אני אפסיק להסתכל עלייך עכשיו, כי אהבה זה דבר מבהיל. במיוחד כשאת לא בטוחה לגביה. אני לא רוצה שתבהלי. אני מסתובבת הצידה, בציפייה שתחבקי אותי מאחור, כמו שאת תמיד עושה. מעניין איך זה קורה שאני לא נמסה לך בין הידיים. כי הלב שלי כן. את מתקרבת ומחבקת אותי, חזה לגב, אגן לישבן. תודה, אלוהים. עכשיו כבר לא אכפת לי משום דבר. לא מהפרצופים שאמא עשתה לי כשאמרתי לה שאני אבלה את השבת אצלך, לא מהלחץ שיש עכשיו בצבא, לא מסיכויי הקבלה שלי לרפואה, לא מהכאבים בברכיים. רק תחבקי אותי, בבקשה, אל תפסיקי. את הדבר הכי יפה שיש לי. לא. בעצם, שתינו ביחד זה הדבר הכי יפה שיש לי. או שהיה לי. את נראית קצת מרוחקת, את יודעת. אולי העולם יפסיק להתעסק בדברים שטחיים וחומריים ואנשים יתחילו להתרכז באהבה. אולי אני חיה באיזושהי בועה אופטימית, ואולי אני מנסה בכוח להתנתק מהמציאות המכאיבה שאני חיה בה. או אולי אני סתם מאוהבת. יש לילות שאני מודה לאלוהים שהכרתי אותך. יש לילות שהייתי מוותרת על זה. לילות של אהבה ולילות של בכי. ולילות של שניהם ביחד. לילות שאני חולמת שאת לידי, ולילות שאני לא זוכרת על מה אני חולמת, כי החלומות שהם לא עלייך הם פחות מעניינים. אולי איפשהו בתוכי אני מפסיקה לנסות, ועם הזמן יודעת שיעבור לי. ככה אומרים לפחות. מתחילה להשלים עם העובדה שגם האהבה שלי, וגם אולי שלך, לא יקטינו את המרחק בין הבית שלי לשלך, ולא יגדילו את תכיפות המפגשים בינינו. "אז מה הציפיות שלנו לשנה הזאת? מה האידיאל?" אני שומעת זמזום ברקע, ועונה על השאלה הזאת לעצמי. האידיאל הוא שאני מנשקת אותך בכל בוקר ומאחלת לך יום טוב. שאני שם כשאת חוזרת מהעבודה כדיי לשמוע איך היה לך וכדיי להכין לך את האוכל שאת אוהבת (אחרי שלמדתי, כמובן). שאני מחממת אותך בלילות החורף ומוודאת שאף פעם לא קר לך. שבכל פעם שעצוב לך אני יכולה להקל עלייך עם הנשמה שלי, שתעטוף אותך בחיבוק ותשכיח ממך הכל. ששום דבר לא יוכל לעשות לך רע כשאני איתך. שאת אוהבת רק אותי. "מורן?" אני מתנערת מהמחשבות. "כן?" "יש התייחסויות לנושא?" "אין לי מה להוסיף" "טוב, תודה רבה לכולם, הדיון הסתיים". אני נותנת מרפק לחברה שלי. "על מה הם דיברו?"
../images/Emo23.gif